לבדו אל מול גורלו בעיר הגדולה. שהרי קשה
להניח שלא יימצאו אחים לצרה, תהיה הצרה אשר
תהיה, בתוככי עיר גדולה. חסרי בית, מודרים,
עניים, אוכלי לחם חסד, בודדים ותמהונים לעולם
לא יחסרו בה.
אך מה באשר לאותו עולם אפל ונכלולי,
המזוהה הרבה פעמים עם העיר הגדולה? אותו
דאון-טאון שאינו יכול שלא להתקיים, ואולי
הוא מתקיים במשמעות כפולה: לצד חיי הלילה
התוססים מתקיים עולם של פשע, סמים, זנות,
הימורים ואלכוהול, והעולם הזה שהוא חלק
בלתי נפרד מכל עיר גדולה במערב, יכול להת
–
קיים רק בעיר.
הבה נבחן זווית אחרת של הטענה הזאת, ונעשה
זאת בעזרתו של הבלש שרלוק הולמס. באחד
מסיפוריו של קונן דויל, מתבוננים שרלוק הולמס
וד"ר ווטסון בכפר אנגלי
פסטורלי. ד"ר ווטסון מביע
את התפעלותו מיופיים של
הבתים, אך שרלוק הולמס
משיב לו ככה: "אתה מתפעל
מיופיים )של הבתים(. אני
מביט בהם והמחשבה...
החולפת בראשי היא תחושת
הבידוד שלהם והיעדרו של
הפחד מעונש בעת ביצוע
פשע." ד"ר ווטסון מופתע כמובן מתגובה בלתי
צפויה זו, והוא מגיב בתימהון: "אלוהים אדירים...
מי יכול לקשר פשע עם בתי הכפר הישנים והח
–
ביבים האלה?”
שרלוק הולמס מנמק את עמדתו )שניסיון חייו
מאשש אותה(, שהסמטאות הנתעבות ביותר של
לונדון אינן מציגות רשימת חטאים איומה יותר
מן הכפר החייכני, באומרו: "הסיבה ברורה מאוד:
לחץ דעת הקהל יכול לעשות בעיר מה שהחוק
אינו מסוגל לבצע. אין בנמצא )בעיר( סמטה
נתעבת כזו, שזעקתו של ילד מעונה או קול
החבטה של מהלומת שיכור לא יעוררו בה את
אהדת השכנים או את חמתם. יתר על כן, מנגנון
הצדק כולו קרוב כל כך עד שדי במילה אחת של
תלונה כדי להפעילו... אך התבונן בבתים המבוד
–
דים האלה, כל אחד בשדותיו שלו... מאוכלסים
ברובם באנשים בורים... חשוב על מעשי האכזרי
–
ות הנוראים והרוע הנסתר היכולים להמשיך
להתקיים... במקומות כאלה, ואין יודע" )ארתור
קונן דויל, ההרפתקה בקופר ביצ'ס, סיפורי שרלוק
הולמס, כרך א' 842-742(.
כאשר מתאר פושקין את המעבר של גיבורו,
יבגני אונייגין, מן העיר הרוסית לכפר הרוסי הוא
שמח בתחילה כי נתיב חייו הסואן הוחלף במשהו
אחר בתכלית... ואז: "היו לו כחידוש יומיים,
שלוות בדד של השדות, מלמול חשאי של פלג
מים, צינת החורש העבות..." ואז מתחילים
השיממון והעצב, הבדידות והבטלה להציק לו.
"פרחים, שדות חיבוק ידיים... בבדידותו מאין
כמוה... הוא את נפשו היה מונע... משאון שיחם
של שכניו... שיחת הלהג הפיקח על הקציר, על
דיר כלבים, על יין, על עסקי קרובים", ופושקין
אינו יכול שלא לציין ששיחת הכפר "איננה מצט
–
יינת ברגש-לב, באש פיוט, בשכל טוב או חריפות
או דרך ארץ מעודנת" )א.ס. פושקין, יבגני אוניי
–
גין, ספר ב' 64-44(. במילים אחרות, אונייגין
נקלע בכפר למצוקת בדידות שכמוה לא יכול היה
לשער בהיותו בעיר. בהסתגרו בביתו שבכפר,
ומתוך העובדה ששכניו כיבדו את פרטיותו
כמקובל בכפר הרוסי, הוא מעביר את ימיו בלא
שאיש יבקרו ובלא לבקר שום אדם.
דווקא האינטימיות היתרה של יחסי אדם-טבע
מייתרת את ההשקעה ביחסי אדם-אדם.
סטפן צוויג, בניגוד גמור לפושקין, עומד דווקא
על השעמום של חיים בעיר טיפוסית, בה השגרה
מכה בכל עוז ממש כבחיי הכפר: אלא שהשעמום
של חיי העיר אינו עולה בקנה אחד עם בדידות
והסתגרות שמלווה השעמום בכפר, אלא בפמי
–
ליאריות יתר. "את כל הנשים שבעיר אתה כבר
מכיר מראייה, את מגבעת החורף שלהן ואת
מגבעת הקיץ שלהן, את השמלה החגיגית ואת
השמלה היומיומית; דבר אינו משתנה. ואת
21
‰‡Ó‰ Ï˘ ˙È˙ÈÈ˘Ú˙‰ ¯ÈÚ·
ȇ˙ ¯¯˘ ‰¯˘Ú Ú˘˙‰
Ìχ ¨ÌȯÈÙÁÓ ÈÂÎȄ ψÈ
˜Â˘‰ ˙„ÏÂ˙ Âȉ ÂÏω
¨Âί„ ˙È˘‡¯· ÌÊÈÏËÈÙ˜‰Â
¯ÈÚ‰ ˙„ÏÂ˙ ‡Ï
˙ÈÙÂÏÁ ‰Ïȉ˜ ‡ ‰ÁÙ˘Ó ∫ȯ¯‰ Á Ï·ÂÈ
