כשההסתננות הייתה בחיתוליה, הייתה
בישראל חמלה. שערי הגבול הישראלי
היו פתוחים והמדינה העמידה לרשות
הפליטים אוטובוסים, שלקחו אותם היישר
לתל-אביב. הציווי המקראי אף קיבל משנה
תוקף, כשאריתריאה הוכרזה על ידי נציבות
האו"ם לפליטים כמדינה שמתרחש בה
משבר הומניטרי ולכל העולם היה ברור
שבדארפור שבסודן מתבצע רצח עם. עובדות
אלה מחזקות את הדילמה שמתמודדים
עימה בישראל, ולהן נוסף הזיכרון היהודי
הקולקטיבי.
פרופ' זילברשץ: "סוגיית הפליטים סבוכה
מאוד. האינטואיציה האנושית מתקשה
להתעלם ממצוקת הפליט. מחד גיסא, מה
בעצם מפריע לנו שאדם סובל, אולי אפילו
בסכנת חיים, ינסה למצוא את מקומו כאן?
מאידך גיסא, לקליטה מסיבית של זרים יש
השלכות רבות על האוכלוסייה המקומית,
שאיננו יכולים להתעלם מהן. מורי ורבי פרופ'
אהרון ברק נהג לומר, שאם מישהו העלה
37
המתח הזה, בין צפון
העולם לדרומו, בין
עושר לעוני, בין מתועש
לנחשל, בין הדמוקרטי
ללא דמוקרטי, קיים
תמיד. הפתרון למסכנות
אינו יכול להתמצות
בפתיחת שערי המדינות
המפותחות
בפניך טיעון אחד ושכנע אותך, ואחר כך
העלה טיעון הפוך והצליח לשכנע אותך גם
בו - יש לך בעיה משפטית. באנלוגיה לדבריו,
אפשר להוביל את סוגיית הפליטים לשני
הכיוונים, למצוא לה טיעונים בעד וטיעונים
נגד, ולהבין, שיש לנו בעיה גדולה".
להגביל את מדיניות הכניסה
מדינת ישראל היא מדינה סוברנית,
שהגדרת הריבונות שלה, על פי כללי המשפט
הבין-לאומי, כוללת את היכולת והאפשרות
לשלוט על גבולותיה. “על כן”, אומרת פרופ’
זילברשץ, “היא אינה מחויבת, משפטית,
לפתוח את שעריה לנזקק, אלא אם כן
מדובר בסיטואציות מאוד ברורות של רדיפה
פוליטית. בנוסף, ישראל היא מדינה ייעודית.
היא קמה כדי לאפשר לעם היהודי לכונן את
ביתו הלאומי במדינה ריבונית, מתוך מטרה
לשמר את אופיו ואת תרבותו, ולגבי חלק
מהתושבים גם את הדת היהודית.
“כדמוקרטיה מערבית, מפותחת כלכלית,
ישראל מהווה יעד לפליטים. מכאן נובע
החשש מפני הצפת המדינה באנשים רבים,
וביניהם גם כאלה שיפגעו בייעוד המדינה,
באופייה הדמוקרטי ובסדרי העדיפויות שלה.
מאחר שהפליטים מגיעים ממרחב חיים שונה
ומתרבות שלטונית שונה, הסיטואציה הזו
מציבה בפנינו את הצורך למצוא איזון בין
המגזין של אוניברסיטת בר-אילן
בר-שיח
