תשרי תשע"ד
21
עוד דעה קדומה גורסת שהעניים משקרים
לביטוח לאומי כדי לקבל כסף. מוניקנדם:
"בשנות ה-07 בדקו את כל התביעות להבטחת
הכנסה מהביטוח הלאומי ומצאו שרק ב-%4
מהם היה דיווח שקרי. גם היום האומדן של
התיקים האלו עומד על כ-%5 בלבד".
דעה קדומה נוספת היא שהעניים מתעשרים
מקצבאות. פרופ' מוניקנדם: "ניקח למשל את
הנושא של הבטחת הכנסה. כמה מקבלות
משפחות שמסיבות מוצדקות אין להן הכנסה
אחרת? נכון לשנת 2102 משפחה עם שתי
נפשות יכולה לקבל 115,2 שקל ומשפחה עם
ארבע נפשות מקבלת 462,3 שקל. מי יכול
להתעשר מזה? מה גם, שבאותה שנה קו העוני
למשפחה עם שתי נפשות עמד על 100,4 שקל
ולמשפחה עם ארבע נפשות על 504,6 שקל. כך
שברור שהבטחת הכנסה משאירה אותך עני".
גם הטיעון שאנשים שחיים בתנאי עוני אינם
עובדים, מוטעה. בשנת 0102 %4.26 מהעניים
עבדו ובשנת 1102 %8.46 מהעניים עבדו. בסך
הכול, החל משנת 9991 יש עלייה של %7
בתעסוקה של אנשים החיים בתנאי עוני.
מניעת עוני וחילוץ מעוני
"מניעת עוני זהו צעד שרק המדינה יכולה
לעשותו", מדגיש פרופ' מוניקנדם, "אם אנשים
עובדים במשרה מלאה והם נשארים עניים, הם
לא פרזיטים. אם המדינה היתה אוכפת את חוק
שכר מינימום ודואגת לשכר סביר ולשמירה על
זכויות עובדים, האנשים האלה לא היו עניים".
העובדה שבישראל עבודה לא מונעת עוני
מתבררת גם מכך ששילוב מקבלי הבטחת
הכנסה במעגל העבודה באמצעות תוכנית
ויסקונסין הביא לגידול של כ-%01 בלבד
בהכנסתם. למעשה הכנסתם נשארה סביב קו
העוני.
מס הכנסה שלילי הוא בעצם סובסידיה לעבודה
בשכר נמוך. לו המדינה הייתה מתמודדת עם
השכר הנמוך כנושא בפני עצמו, לא היה צורך
במס הכנסה שלילי ועוני רב היה נמנע.
"חילוץ מעוני הוא קשה אבל בהחלט אפשרי.
זו עבודה עם פינצטה הדורשת טיפול אישי
של נותן שירות. לכן המספרים תמיד יהיו
מוגבלים" אומר פרופ' מוניקנדם. באחד
המחקרים שנערכו בבר אילן נתבקשו
עובדים סוציאליים ורופאי משפחה לאפיין
את האוכלוסייה הענייה בה הם מטפלים. הם
טענו כי יש אנשים שיש להם מעט מדי כוחות
להיחלץ מעוני. לדעתם, עם כל הצער החברה
צריכה לקבל גם את האנשים האלה, להבין
שלא יחול שינוי במצבם ושיש לספק להם
סיוע קבוע לאורך שנים רבות.
המשיבים הבחינו באופן חד בין אנשים עם
מעט כוחות לבין אנשים עם הרבה עוצמות
וכוחות, שרוצים ויכולים להיחלץ מחיים
בתנאי עוני בעזרת סיוע מתאים. מתברר
שהמועמדים היותר מבטיחים לחילוץ מעוני
הם אנשים שאינם משלימים עם המצב וניתן
לאתר אותם: "שאלנו אנשים על ניתוקים
מחשמל. מתברר כי באותה קבוצת הכנסה
היו אנשים שלא ניתקו להם והיו שכן. בדרך
כלל ההבדל היה בין אנשים עם עוצמות
שניהלו משא ומתן על התשלום לבין אנשים
שוויתרו מראש".
רוצה צדק ולא צדקה
קיימת בארץ תעשיית צדקה ענפה מאוד
המגלגלת סכומים עצומים ומפעילה עשרות
אלפי מתנדבים. מערכת החינוך בכלל ובתוכה
מערכת החינוך הדתית מחנכת לחסד ולנתינה,
וטוב שכך. יחד עם זאת הנתונים מצביעים על
אי שוויון בולט בפיזור ארגוני הצדקה.
פרופ' מוניקנדם מצביע על הנתון שלפיו
בירושלים יש 76.4 ארגוני מזון ל-000,1 נפשות,
בעוד שבצפון יש רק 78.0 ארגוני מזון ל-000,1
נפשות. "נתון זה מעלה את השאלה האם
תעשיית הצדקה לא משרתת יותר מדיי את
צורכי הנותנים ופחות מדיי את הנצרכים? זה
גם מראה שאין לצפות ממערכת וולונטארית
במהותה, שעוסקת בצדקה, לספק שירותים
שוויוניים. בניגוד לצדקה, מערכות מבוססות
צדק אינן וולונטריות והן מחויבות לשוויון",
אומר פרופ' מוניקנדם ומדגיש ש"צדקה היא
לא המענה לעוני. מה שנדרש הוא צדק וזה
בידי המדינה. יש לחנך לא רק לחסד וצדקה
אלא גם, וביתר שאת, לצדק".
פרופ' מוניקנדם מצטט סקרים שנערכים
מתחילת שנות ה-09 של המאה הקודמת, שבהם
באופן קבוע כ-%08 מהנשאלים בישראל ענו
בחיוב על השאלה "האם אתה חושב שהמדינה
צריכה לפעול לצמצום הפערים?"
"הייתי רוצה שהציבור ידרוש מנציגיו מענה
חוקי לאוכלוסייה החלשה שאין לה פה, שהיא
לא אטרקטיבית ושאין מי שיגן עליה. אני לא
■
רוצה צדקה, אני רוצה צדק".
המועמדים להיחלצות מהעוני הם אנשים שאינם משלימים עם המצב (למצולמים
אין קשר לכתבה)
פרופ' מנחם מוניקנדם:
"הייתי רוצה שהציבור
ידרוש מנציגיו מענה
חוקי לאוכלוסייה
ה,
ֶ
החלשה שאין לה פּ
שהיא לא אטרקטיבית
ושאין מי שיגן עליה.
אני לא רוצה צדקה,
אני רוצה צדק"
