פנים | כתב עת לתרבות, חברה וחינוך

29 / 122

הוראת התנ"ך צריכה להבנות וללטש אצל
התלמידים את הזיכרון הקולקטיבי בבחינת "דע
מאין באת ולאן אתה הולך". השפה התנ"כית
צריכה להיות חלק מהדנ"א של בוגר החינוך
הממלכתי. כשאני מתייחסת לשפה, אני לא מתכ –
וונת רק למילים ולניבים. השפה בעיניי היא
סיפורים, דמויות, חוקים, מוסר הנביאים והקולות
המגוונים והשונים בתנ"ך עצמו.
התפקיד של הוראת התנ"ך היום הוא לגרום
לתלמידים להרגיש גאווה בספר הספרים שנוצר
בנוף המקומי. יש בתנ"ך דוגמאות למעשים נשג –
בים, טובים ונפלאים ויש בו גם דוגמאות לרוע
אנושי שקשה לדמיין. אך זה הסוד שלו: יש בו
מגוון, יש בו פרשנות פנימית, קולות שונים ומגו –
ון של נקודות מבט. זה חלק ממה שגורם לו להיות
מקור השראה רב דורי ורב תרבותי. התפקיד שלנו
הוא לגרום לתלמידים לראות
את המגוון, את המהפכות
החברתיות והאמוניות שהתנ"ך
מייצג ולהבין שמדובר בחלק
מהמורשת שלהם, ביטוי לקו –
לות שנוצרו בארץ הזו ובעם
הזה, הארץ והעם שלהם.
2. האתגר הגדול בהוראת
התנ"ך הוא לגרום לתלמיד
ולסביבה העוזרת לו לעצב את תפיסת עולמו,
להבין למה חשוב ללמוד תנ"ך. ברגע שיהיה
ברור למה חשוב ללמוד תנ"ך, אנחנו המורים
כבר נדע להנחיל את השפה התנ"כית ולהתמודד
עם כל האתגרים המורכבים, כמו אקדמיזציה
מיותרת, מתח בין מסורת למדע, שיפוט ערכי
שונה, תוכניות הלימודים המשתנות, מיומנויות
רבות ורב-תחומיות הנדרשות ללימוד, מבחנים
ועוד. יש המון אתגרים, אבל הם חלק מההתמוד –
דות בתהליכי החינוך וההוראה ולא מכשול. מה
שחשוב זה שיהיה ברור שהלימוד הוא חיוני.
לצערי, מה שהיה ברור לביאליק, שאמר שמקו –
רֵצ ֹוּיַ ית הֵּ רותינו העתיקים הם "ב תַמְשִ נְל
ה", ולעמוס עוז שהגדיר את המקרא כ"מקורָּמֻאָה
להשראה, גם בעבור אלה שחדל המקרא להיות
להם מקור לסמכות", כבר פחות ברור בחברה
שלנו, שמקדשת את תרבות החומר והיצר ופחות
את תרבות הרוח והיצירה.
האתגר שלי כמורה, וכחלק מהחברה הישרא –
לית, הוא לחדד את חשיבות לימוד התנ"ך כחלק
מהקיום שלנו וגיבוש הזהות. התנ"ך הוא חלק
מהעבר וגם חלק מהעתיד. הוא שורש צמיחה.
כשמורות אומרות לי שקשה ללמד את ספר איוב
בגלל שהשפה שם זרה לתלמידים והן מלמדות
את זה רק בכיתות ברמה גבוהה אני מתנגדת. אני
חושבת שכל תלמיד זכאי לדון בשאלות המרת –
קות של ספר איוב, שאלות קיומיות הרלוונטיות
לחייו של תלמיד בכיתות מב"ר ואתגר לא פחות
משהן רלוונטיות לתלמיד מכיתת מצטיינים.
3. ההנאה הגדולה מבחינתי היא לגעת בפסו –
קים יחד עם תלמידים. אני מקרינה את הפרק על
לוח חכם ובמהלך השיעור הוא מקבל צורה
אחרת: אנחנו מדגישים מילים, מסבירים, יוצרים
קישורים לשירים, תמונות, מפות או סרטונים,
מעבים את הפרק והופכים אותו לשלנו. אני
מתחילה את השיעורים כשהפרק "נקי" ולאט
לאט הוא משנה צורה. ומה שכיף זה שבכל כיתה
זה נראה קצת אחרת.
הייתה שנה שבה ערכתי תחרות בין כל הכיתות
שלי במציאת כמה שיותר קשרים בין הסדרה
"חטופים" לבין התנ"ך. נוצרה תכתובת עשירה
ומקורית סביב הנושא, והתוצאות המחישו להם
עד כמה התרבות שלנו יונקת, במודע ושלא במו –
דע, מהשפה התנ"כית.
אני נהנית כשבמופע הסיום בי"ב יש על הבמה
דמויות מהתנ"ך או שיר בהשראת המקורות. זה
הרבה יותר משמעותי בעיניי מהממוצע השכבתי
·Â˘Á ‰ÓÏ ¯Â¯· ‰È‰È˘ Ú‚¯·
ÌȯÂÓ‰ ÂÁ‡ ¨Í¢˙ „ÂÓÏÏ
‰Ù˘‰ ˙‡ ÏÈÁ‰Ï Ú„ ¯·Î
ÏÎ ÌÚ „„ÂÓ˙‰Ï ˙È΢˙‰
ÌȷίÂÓ‰ Ìȯ‚˙‡‰
29