24 / 122
התנ"ך הוא ספר קודש, הדמויות המתוארות בו
הן דמויות מופת של אבות ואמהות האומה. אלו
אנשים במדרגה עילאית שפגשו את א-להים
בחייהם. אותה קדושה שחלה על התנ"ך ודמויו
–
תיו, מונעת באופן טבעי ביקורת או שיפוט ביחס
לדמויות ושיקול דעתם. לפיכך, גישה אחת תקדש
את אבות האומה, ותגדיר מראש פער משמעותי
בינינו וביניהם, פער המוביל להכרה בחוסר היכו
–
לת שלנו להבין אותם ואת דרכם, ומתוך כך
להיעדר אפשרות לבקר את מעשיהם ואת התנה
–
גותם. הדוגלים בגישה זו יסבירו את התנהגותו
של אברהם בדרך ההיגיון או בדרך הסוד )ויש לכך
כיוונים פרשניים רבים( ויובילו את תלמידיהם
להבין את גדולת אברהם במסגרת האירועים
הבעיתיים, בלי להגדיר את מעשהו כבעייתי.
וישנם אחרים הבוחרים בדרך אחרת. רמב"ן,
בפירושו לבראשית פרק י"ב, כתב דברים לא
פשוטים: "ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול
בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול עון מפני
פחדו פן יהרגוהו, והיה לו לבטוח בשם שיציל
אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו, כי ישב א-להים
כח לעזור ולהציל. גם יציאתו מן הארץ, שנצטו
–
וה עליה בתחילה, מפני הרעב, עון אשר חטא, כי
הא-להים ברעב יפדנו ממות. ועל המעשה הזה
נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה".
מורה הקורא דברים אלו של רמב"ן שואל את
עצמו שאלה שרמב"ן אולי לא שאל: מה תעשה
אמירה כזו של רמב"ן לתפיסת עולמו של התל
–
מיד שלי? באיזה גיל נכון לחשוף את התלמיד
לדברים אלו? האם נכון לבחור בפרשנות שמסבי
–
רה ומנמקת את המעשים )ויש רבות כאלו( או
להביא דווקא פרשנות כזו ואולי גם פרשנות כזו.
מהי ההכוונה למורים המלמדים את הסוגיה
הזו ודומותיה?
נביא את דבריו המכוננים של הרש"ר הירש, מן
הרבנים המרכזים בגרמניה של המאה ה-91
ופרשן מקרא, הרואה אחרת מרמב"ן את הדברים.
הרש"ר הירש סובר כי אברהם צדק בהתנהגותו,
וכך בדיוק היה עליו לעשות, אולם לפני שהוא
מביא את פירושו זה ומוכיח את טיעוניו מתוך
הכתוב, חשוב לו להקדים ולהתייחס לסוגיה העק
–
רונית )היחס למעשי האבות( ולא רק לסוגיה
המקומית )סיפור אברם ושרי במצרים(. על כך
הוא כותב: "אין התורה מציגה את גדולי ישראל
כאידיאלים בתכלית השלמות; אין היא מאליה
האדם, ואין היא אומרת על איש: 'הנה לפני האי
–
דיאל, באדם זה הפך האלהי לאדם!'
"בכלל, אין היא מציגה את חיי שום אדם כחיים
לדוגמא ולמופת - למען נלמד ממנו מה טוב ומה
ישר, מה נעשה ומה לא נעשה. אם התורה רוצה
לצייר לנו דמות, שנוכל ללמוד מדוגמתה, הרי אין
היא מציגה בן אדם, שיסודו מעפר ואפר, אלא
הקב"ה מציג את עצמו לדוגמא, והוא אומר:
'הביטו אלי! עשו כמעשי! לכו בדרכי!' לעולם אל
נאמר: מעשה זה הוא טוב וישר, שכן פלוני אלמו
–
ני עשה כן! התורה איננה אוסף של מעשים
טובים. היא מספרת מעשים שהיו, לא מפני שהם
מעשים מופתיים אלא מפני שהם מעשים שהיו.
"אין התורה מעלימה את השגיאות, השגגות
והחולשות של גדולי ישראל; ודווקא על ידי כך
היא מטביעה על סיפוריה את חותם האמת. אולם,
לאמתו של דבר, ידיעת חטאם של גדולי ישראל
איננה מנמיכה את דמותם, אלא להיפך: דמותם
גדולה ומאלפת בעצם החטא שחטאו. אילו הזהי
–
רו כולם כזוהר הרקיע ללא רבב ושמץ פגם, היינו
סבורים שטבעם שונה מטבענו, והוא למעלה
מהישגי ידינו. ללא תאווה וללא מאבק פנימי היו
מידותיהם הטובות רק תוצאה מטבעם הנעלה. לא
בזכותם קנו את מידותיהם, ואין הם יכולים להיות
לנו למופת. ... נלמד מחכמי התורה הגדולים,
והרמב"ן הוא בוודאי מן הגדולים שבהם: לעולם
אין זה מתפקידנו ללמד סנגוריה על גדולי ישר
–
אל. אין הם זקוקים לסנגוריה שלנו, ואין הם סוב
–
לים אותה. התורה חתומה בחותמת האמת, ואמת
היא קו יסוד של גדולי פרשניה ומוריה. כל זה
אילו נאלצנו באמת לומר כדעת הרמב"ן: 'חטא
אברהם חטא גדול בשגגה'".
רש"ר הירש כתב את דבריו כאיש חינוך, והעניק
הכוונה מהותית למורים: עלינו להוביל את התל
–
24
˙È˘‡¯·Ï Â˘Â¯ÈÙ· ¨Ô¢·Ó¯
Ìȯ·„ ·˙Î ¨·¢È ˜¯Ù
̉¯·‡ ÈΠڄ¢ ∫ÌÈÙȯÁ
Ï„‚ ‡ËÁ ‡ËÁ ÂÈ·‡
Â˙˘‡ ‡È·‰˘ ‰‚‚˘·
ÈÙÓ ÔÂÚ Ï¢ÎÓ· ˙˜„ˆ‰
¢Â‰Â‚¯‰È Ô٠„ÁÙ