42 / 122
ורוב הקטעים הפותחים אותה )"פתיחתאות"(
תולים את אשמת האונס בדינה עצמה ובהוריה,
ומתעלמים מחלקו של שכם, האנס, האשם העיק
–
רי במעשה. אולי יש מקום לדיון בקטעים אלה
ובמגמה המנחה אותם, אבל לטעמי המקום לכך
אינו כיתת בית ספר במאה ה-12.
ה
הבחנה בין פשוטו של מקרא למדרשו היא
אחת מאבני היסוד של העיסוק במדרש. ואכן,
רבות מהדרשות שקובצו בחיבורים המדרשיים
המוכרים סוטות במידה ניכרת מפשטי הכתובים,
ודוגמאות לכך יועלו בהמשך. אבל לא אחת נמצא
אגדות או קטעי מדרש שאינם מתייחסים ישירות
אל הנאמר במקור המקראי, ואף מוסיפים עליו
כהנה וכהנה, אבל הוספות אלה תואמות את רוח
הפסוקים, אינן מתרחקות מהמקור ואינן מנוגדות
לו ולרוחו.
כדוגמה טובה לדבר אציג
את הסיפור הידוע שמקורו
במדרש שמות רבה )ב', סוף
ב'(: "אמרו רבותינו, כשהיה
משה רבנו עליו השלום רועה
צאנו של יתרו במדבר ברח
ממנו גדי, ורץ אחריו... נזדמנה
לו בריכה של מים ועמד הגדי לשתות. כיוון
שהגיע משה אצלו, אמר: אני לא הייתי יודע שרץ
א, עייף אתה. הרכיבו על כתפו והיה
ָ
מ
ָ
היית מפני צ
מהלך. אמר לו הקדוש ברוך הוא: יש לך רחמים
, אתה תרעה
ָ
לנהוג צאנו של בשר ודם כך, חייך
צאני ישראל".
הסיפור מוכר למדי והוא מדבר בעד עצמו.
הקורא בספר שמות )פרק ב'( מתוודע אל משה
המתבגר דרך שלושה סיפורים קצרים: הכאת
הנוגש המצרי, הפרדת העברים הניצים והצלת
בנות יתרו מיד הרועים. בשלושה אלה מסכן משה
את ביטחונו ואף את חייו על מנת להושיע את
החלשים ובכך הריהו מוכיח את התאמתו לתפקיד
המיועד לו: מנהיג האומה. משה של אגדת הגדי
מוכיח את התאמתו גם לתפקיד הרועה הנאמן,
והרחבת המסגרת הסיפורית מציגה את משה כמי
שמסייע גם לבעלי חיים והיא מטעימה את ההיבט
הרגשי הגלוי, שבא במקום מוטיב הסיכון העצמי
המאפיין את שלושת הסיפורים שבמקור.
והיבט נוסף על שיבוצה של האגדה לאחר
שלושת הסיפורים המקראיים: דירוג ארבעת הסי
–
פורים על פי מעמדם של הנושעים בידי משה
מראה שיש כאן ירידה מן הכבד אל הקל: מהאיש
העברי המוכה קשות ואולי עד מוות בידי הנוגש
המצרי, דרך העברי המוכה בידי גברתן עברי
כמוהו, עבור אל הבנות המגורשות והמושפלות
בידי הרועים גסי הרוח וכלה בגדי הצמא. לא רק
סכנת רצח מעוררת את חוש הצדק ואת טוב לבו
של משה. מהעבד המוכה ועד הגדי הצמא, כולם
מניעים את משה לפעולה.
גם הדרשה הקצרה הבאה אינה מחדשת דבר של
ממש והיא באה לחזק ולהשתלב בפשוטו של
מקרא. כאשר גדל ישמעאל והגיע לפרקו לקחה
לו אמו אישה מארץ מצרים )בראשית כ"א, כ"א(.
לא נתפרש בכתוב מדוע הביאה הגר לבנה אישה
ממצרים דווקא, אבל מדרש בראשית רבה )נ"ג,
ט"ו( מביא כאן משל עממי המנוסח ארמית: "אמר
רבי יצחק, זרוק חוטרא לאוירא ועל עיקריה הוא
קאים", כלומר, זרוק מקל לאוויר והוא עומד על
עיקרו, על מקומו הראשון. הנמשל ברור: הגר
המצרית )בראשית ט"ז, א'( ביקשה לבנה אישה
מארץ מוצאה היא. בכך נהגה הגר בדומה לאבר
–
הם ויצחק, וכדרך שנוהגים בני אדם רבים בכל
הזמנים והמקומות. המשל הפשוט והיפה אינו
מחדש מה שלא ידענו עד כה, אבל הוא משלב
42
Ìȯ‡Â˙Ó‰ ÌÈ˘ÚÓ‰
˜¯ „Ú ‡Ï ‡¯˜Ó·
ÌÈÓȉ ȯ·„ ˙‡ ¯ÙÒÏ
Ì‚ ÚÈ·ˆ‰Ï ̉ÈÏÚ ¨ÂÙÏÁ˘
˘È˘ ‰ÂΉ ͯ„‰ ÏÚ
„È˙Ú·Â ‰Â‰· ¨‰· ˙ÎÏÏ