51 / 122
ובעל תפקיד בכיר בממשלו. והנה, לאחר ימים
ראו אותו הבריות כשהוא מתחנן לשווא בפני
השוער להיכנס לארמון. "שעתא עברת" אמרו
הצופים זה לזה. עברה השעה, באה שעה חדשה
ועמה תקופה חדשה, ומה שהיה לא יהיה עוד.
המלך מוסיף לאהוב את ידידו, אבל עידן שלטונו
של זה בממלכה תם ונשלם.
השעות והתקופות המתחלפות מבטאות את
חילופי הזמן האובייקטיבי. זמן אובייקטיבי זה
וגבולותיו תלויים ברצונו החופשי של האל ורק בו,
והוא שהביא את שליחותו של משה אל קיצה.
הזמן, ולא החטא. בקשתו של אהוב המלך להיכנס
לארמון לא נדחתה בשל חטא שדבק בו. יכול היה
בעל המדרש לספר על חטא ישן שנזקף לחובת
האהוב, ועל כך שעד כה היה מעמדו איתן כל צרכו
והוא שחיפה על חטאו, ואילו עתה, משתם זמנו,
נותר החטא גלוי וחשוף ועל כן אין האיש רשאי
עוד להיכנס לארמון. אולם בעל המדרש לא הלך
בדרך זו ולא הזכיר כלל חטא כלשהו שנזקף לחוב
–
תו של האהוב. זמנו עבר ותו לא!
העתקת המשל ונמשלו אל המציאות המדינית
המוכרת מעלה אפוא רעיון שאינו רחוק מעקרו
–
נות הפילוסופיה המדינית המודרנית והדמוקר
–
טית: תפקודו של נבחר הציבור מוגבל לפרק זמן
מוגדר ובתום פרק הזמן הזה על הנבחר לפנות את
מקומו בלי קשר למידת הצלחתו בתפקיד, יושרו
הציבורי או כישלונו כחוטא. המנהיג חוזר להיות
כאחד האדם פשוט משום שפרק הזמן שלו כמנ
–
היג הסתיים.
והרי קטע המדרש השני בפרשה זו )שם, שם, ד'
III
(: דבר אחר: "ואתחנן אל ה' " למה הדבר דומה?
למטרונה שילדה בן. כל ימים שבנה קיים היתה
נכנסת לפלטין בזרוע. מת בנה, התחילה מבקשת
להיכנס בתחינות. כך, כל זמן שהיו ישראל קימין
במדבר היה משה נכנס לפני הקב"ה בזרוע...
)הערה 9(, כיוון שמתו ישראל במדבר התחיל
מבקש ליכנס בארץ ישראל בתחנונים "ואתחנן".
גם המטרונה הנכבדה שלפנינו התרגלה להיכ
–
נס לארמון בכוחה ובתוקף זכויותיה, וגם היא
עומדת נדהמת כשמתברר לה שמה שהיה שוב לא
יהיה, וכשמתגלה לכל הטעם אמיתי למעמדה
האיתן לשעבר בחצר: היותה אם בנו של המלך.
קיומו של הבן, אולי יורש העצר המיועד, הוא
שהעניק לאמו את מעמדה המיוחד בקרבת המלך
ולא זכויותיה שלה לבדן. אולי שררה אהבת אמת
בין המלך למטרונה, ואפשר שגם לה עצמה היו
זכויות מסוימות בארמון ובחצר, אולם הדבר לא
פורש במשל זה.
שלא כבמשל הקודם, כאן אין מדובר בזמן אוב
–
ייקטיבי, כי אם בשינוי שחל במציאות עם מותו
של הבן. האם השכולה לא תוכל עוד להיכנס
לארמון, משום שהעילה למעמד המיוחד שהיה לה
אינה עוד. עם זאת, ניכר גם כאן היעדרו של חטא
כלשהו הנזקף לחובתה של המטרונה, חטא שאולי
חיפתה עליו נוכחותו של הבן, ואולי היא שאפש
–
רה לאמו להיכנס לארמון למרות חטאה.
מעמדו המיוחד של משה אצל הקב"ה נבע קודם
כל מהיותו מנהיג עמו הנבחר של האל. כבר
במדרשי התנאים שקדמו לבראשית רבה, הועלה
ר כ"שומע דברי
ָּ
דב
ִ
מ
ֵּ
הרעיון שכל עצמו של משה ב
אל", לצורכיהם של ישראל היה. רעיון ישן זה
התפתח והתגבש כאן במתכונתו החדשה: משמתו
יוצאי מצרים במדבר לא יכול עוד משה להיכנס
לפני הקב"ה בזרוע כבעבר, ואין הוא זכאי עוד
Â˙ÁÙ˘Ó ˙‡ ‰ˆÂÁ‰ ·˜ÚÈ
˙ÂÁÙÏ ÏȈ‰Ï ‰Â˜Ó ÌÈÈ˘Ï
˙‡ ‡ÂÙ‡ ‚ˆÈÈÓ ‰˙ȈÁÓ ˙‡
‰ÎÂÓ‰ Ȅ‰ȉ ÌÚ‰ ˙˜˙
‰¯ÈÙÒÏ ˙¢‡¯‰ ˙‡ӷ
51