50 / 122
ה
דוגמאות האחרונות לימדו אותנו משהו על
חופש הפעולה של הדרשנים, המרשים לעצמם
להתרחק מאוד מפשוטו של מקרא ומציגים בפני
–
נו עולם פרשני שמחויבותו לעקרונות הפרשנות
המקובלים מוגבלת מאוד. הפרשנות המקובלת
של כל טקסט רואה את עצמה מחויבת קודם כל
לטקסט המתפרש, ועל פי תפיסות הפרשנות
ששררו בעולם המערבי מימי הביניים ועד מחצית
המאה העשרים בקרוב, עליה לבטא ככל האפשר
את המשמעות הפשטנית, ה"מדעית" והאובייק
–
טיבית של הטקסט המתפרש. דברים אלה אינם
תואמים את דרכי הפרשנות וההרמנויטיקה שהת
–
פתחו בדורות האחרונים מחד גיסא, ואת דרך
חשיבתם ופרשנותם של חז"ל בעלי האגדה מאידך
גיסא. מערכת הדרשות והמשלים שתוצג להלן
מוציאה מידי פשוטו את אחד הידועים שבין
סיפורי התורה והופכת אותו על ראשו.
הפרשה שבה אנו דנים עתה היא חטאם של
משה ואהרן ב"מי מריבה" )במדבר כ', א'-י"ג(,
גזירת העונש שהוטלה עליהם ותחינתו של משה
לביטול הגזירה )דברים ג', כ"ג-כ"ח(. אכן, הסי
–
פור המקראי מכיל בקרבו סתומות וקשיים לא
מעט ואלה מקילים על מלאכת הדרשנות שלפני
–
נו ועל התרחקותה מפשוטו של מקרא. ואף על פי
כן, יש לראות את שלוש הדרשות שיידונו להלן
כמי שבאו לשנות לחלוטין את משמעותו של
הסיפור המקראי ולהעניק לסיפר זה משמעויות
שונות לגמרי מאלה העולות מפשט הכתובים.
על פי עיקרו של הסיפור המקראי חטאו משה
ואהרן ב"מי מריבה" חטא כבד מנשוא. חכמים,
פרשנים, דרשנים וחוקרים הציעו שלל פתרונות
לחידה הסתומה: במה בדיוק חטאו השניים )הערה
8(. יהיה אשר יהיה טיבו של החטא, מדברי התורה
ברור שהוא שהביא על משה ואהרן את העונש
הקשה והוא שהביא לכך שהם לא נכנסו לארץ,
ככתוב: "ויאמר ה' אל משה ואל אהרן, יען לא
האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא
תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם"
)במדבר כ', י"ב(. אבל בדברי תחינתו שבספר
דברים מתפלל משה על ביטול הגזירה בלי להז
–
כיר את חטאו והוא מבקש את רחמי האל אך לא
את סליחתו. נראה שזו הסיבה העיקרית שאפשרה
לבעלי המדרש להציג את הדברים כדרך שהציגו
אותם בשלושת קטעי הדרשות שלפנינו ולרוקן
את הסיפור ממרכיבי החטא ועונשו. שלושת
הקטעים נשענים על מילות הפסוק "ואתחנן אל ה'
בעת ההיא לאמור" )דברים ג', כ"ג(.
והרי הקטע הראשון )דברים רבה פ"ב, ג'(:
"ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמור"... אמר ר'
אבין: למה הדבר דומה, למלך שהיה לו אהוב
והוא ממנה דוכסין ואיפרכין ואיסטרטליטין.
לאחר ימים ראו אותו שהוא מבקש מן השוער
ליכנס לפלטין ואינו מניח לו. היו הכל תמהין
ואומרין: אתמול היה ממנה דוכסין ואיפרכין
ואיסטרטליטין, ועכשיו הוא מבקש מן השוער
ליכנס לפלטין ואינו מניח לו? אמרו להם:
"שעתא עברת". כך משה... עכשיו מתחנן ומתח
–
בט ליכנס לארץ ישראל ואינו מתקבל? שעתא
עברת "בעת ההיא לאמר".
המשל שבפי רבי אבין מדמה את משה המתחנן
להיכנס לארץ לאהובו של מלך שהיה מחזיק בידו
את כוחות השלטון ואת המינויים המרכזיים של
הממלכה בתחומי הממשל והצבא. את הביטוי
"אהוב" יש להבין כידידו, איש אמונו של המלך
Ï˘ ÌÈȯ˜ÈÚ‰ ÌȄȘÙ˙‰ „Á‡
˜Â„ȉ ‡Â‰ ‰„‚‡‰ ˘¯„Ó
ȇ¯˜Ó‰ ¯ÂÙÈÒ‰ ÔÈ· ¯˘˜‰
˙ȯÂËÒȉ‰ ˙‡ȈӉ ÔÈ·Â
˘¯Â„‰ ÌÈÏÚÂÙ ÌÈÈÁ ‰ÎÂ˙·˘
ÂÁ˜Ï ÈÚÓ¢Â
50