פנים | כתב עת לתרבות, חברה וחינוך

בין אם ראובן מבקש לקרב את אמו לאביו, ובין

רבת אישות

אם הוא מביע בכך משאלה כמוסה לק

אל אמו, יקשה להתעלם מרמזי היחסים

ה"אדיפאליים" ומן המניעים הסמויים: למרות

היות ראובן הבכור, אין הוא הבן המועדף. הדבר

יקבל משנה תוקף לימים ובמפורש, עם כניסת

יוסף לתמונה ועם הצגתו כבן שיעקב אוהב מכול.

אלא שבפרשתנו, מרגע שהביא ראובן את הדוד

–

אים, הוא חוזר אל מאחורי הקלעים ואין עליו כל

אינפורמציה נוספת. שלוש הלידות הבאות של

לאה, למרות סמיכותן למעשה הדודאים, כלל

אינן מיוחסות לנפלאות הצמח, כי אם להתערבות

אלוהים, הרואה כי לאה שנואה היא, ופותח את

רחמה. אין גם זכר למעשה רחל בדודאי ראובן.

פערי המידע בסיפור נותרים בעינם וסופו פרוץ

לכל רוח. אפשר שהוא עובד או נערך בקרב

צאצאי לאה לדורותיהם, בין כתלי ארמנות

שושלת דוד, שמלכותה נמשכה כ-004 שנה ובמ

–

הלכן נבררו, עובדו ונערכו חומרים באופן שיקי

–

ים איזון רצוי בין מחויבות לאמת ההיסטורית

ולכללי הטעם הטוב, לבין מגמות רטוריות הנוב

–

עות מתפיסת העולם המנחה ומתפיסת תפקידו

של הספר מכאן. כעת שומה עלינו לנסות ולהבין

אילו מגמות משרת הסיפור באופן שבו הוא מובא.

במקרה שלפנינו, דומה שהיה עניין, בין היתר,

להטיל רבב בדמויות שיש להסיטן מעט מדרך

המלך. כוונתי לראובן, אבל גם, ואולי במיוחד,

לרחל. לצד הטראגיות שבדמותה, ולמרות ההזד

–

הות העמוקה שהכתוב מעורר בנו כלפיה, אם

נבחן לרגע את הפרטים כנתינתם, נגלה שרחל

זוכה למעט מאוד שבחים, והללו נוגעים ליפי

תוארה וליפי מראה ותו לא. היא מרה ושטופת

קנאה ושואלת את נפשה למות. הסיפור כמו רומז

לקשר שבין עקרותה לקטנות אמונתה. לא דודאים

ולא תרפים יפתחו את רחמה, רק אלוהים, בזכרו

בה.

אותה ובשומעו לל

האם מקרה הוא כי קבורתה של רחל היא בדרך,

בעוד שקבורת לאה היא במערת המכפלה? על

ערש דווי, כשכל בניו מכונסים סביב יעקב, זכר

אין לה, לרחל, בדבריו. בכך ייחתם האשרור

לבכורתה של לאה, להכרה בה כאם הראשית,

ומעל לכול לקבלה המוחלטת של יעקב את עליו

–

נותה של פרוגרמת העל )לפחות לשיטתם של

שוחרי בית דוד(.

על מנת להבין את הטיעון לדיוקו, הבה ניזכר

בשושלת רחל למול שושלת לאה:

רחל יולדת את יוסף ובנימין, ויוסף מוליד את

אפרים ומנשה. שאול המלך, זה שנבואת כרת תרד

עו הטוב ממנו, דוד,

עליו ועל משפחתו, שעה שר

יימצא ראוי למלוך על ישראל, הוא בן שבט בני

–

מין מצאצאי רחל.

לאה היא אם יהודה, המוליד עם תמר, אשת ער

בנו, את פרץ, שלפי מסורת מגילת רות הוא אבי

חצרון, אבי רם, אבי עמינדב, אבי נחשון, אבי

שלמון, אבי בועז, המוליד עם רות המואבייה את

עובד, אבי ישי וסבו של דוד.

בתודעת הדורות, רחל ולאה הן שתיים מארבע

האמהות שאנו מפליגים בשבחן ומתברכים בהן,

רחל אף זכתה להיקרא 'אם הבנים'. אולם, אם

נחזור לתנ"ך עצמו ונברר מיהו המפליג בשבחה,

נגלה עד כמה מעטים ציוני חשיבותה של מורשת

רחל, ואם נברר את מוצאם וייחוסם של הזוכרים

והמזכירים אותה, נגלה כי שניים המה: שמואל

הנביא וירמיהו הנביא.

שמואל מתייחס לקבר רחל כאל ציון דרך ידוע.

סביר להניח שהמקום היה, אכן, נ.צ. מפורסם,

לפחות בקרב בני בנימין. רגע אחרי ששמואל

יוצק שמן על ראש שאול, המחפש את אתונות

אביו, "וישקהו ויאמר, הלא כי משחך ה' על

נחלתו לנגיד: בלכתך היום מעמדי ומצאת שני

אנשים עם קבורת רחל בגבול בנימין בצלצח,

ואמרו אליך נמצאו האתונות אשר הלכת

לבקש..." )שמואל א' י' ב'(. האם מקרה הוא

שקבר רחל נזכר כציון דרך מובהק, בדיוק ערב

המלכתו של שאול, או שמא לפנינו עוד נדבך

בעימות הסמוי שבין בני לאה לבני רחל על דרך

המלך, תרתי משמע?

בהקשר זה, כדאי לעמוד על מוצאו של שמואל:

יש המשערים שהיה משבט אפרים, שכן, על אביו,

ם" ושהוא

ר א

אלקנה, נאמר שמוצאו "מ

י" )ש"א א, א(. עם זאת, על-פי מגילת

"א

¯ÙÒÓ‰ ÔÓ ¯ˆ· Ì‡Â

·˜ÚÈ ˙Ù„Ú‰ ˙‡ ˜ÂÁÓÏ

ÈÏÂ‡ ¨‰ÈÙ ÏÚ ‰˙ÂÁ‡ ˙‡

ÏÈË‰ÏÓ ÒÂÓ ‰È‰È ‡Ï

˙¯Á‡· ··¯