פנים | כתב עת לתרבות, חברה וחינוך

58 / 122

היוחסין שלו בדברי הימים )דה"א ו' י"ח-כ"ג(,
נראה שמוצאו משבט לוי, מצאצאי קורח. ככל
הנראה, היה בן למשפחת לויים שהתגוררה בקרב
שבט אפרים. כך או כך, הוא ממקורבי שושלת
ם יוסף, אבי אפרים ומנשה.ֵרחל, א
הנביא ירמיהו מזכיר את רחל בנבואת הנחמה
המפורסמת )ירמיהו ל"א, י"ד-י"ח(. הוא קושר
חוטים סמויים בין נבואת הנחמה לבין הפרשה
שלנו: "כי יש שכר לפעולתך", צופן בחובו את
צלילי שמו של יששכר, שנולד ללאה לאחר שהו –
דיעה ליעקב: "שכר שכרתיך בדודאי בני". שכרה
של רחל לא צוין אז. הנה לפנינו התיקון. כמו כן,
בתגובה להולדת יוסף אמרה רחל: "אסף אלוהים
את חרפתי", ואילו כאן מזכיר ירמיהו, "כי נשאתי
חרפת נעורי", לאמור נענשתי בגלות על חטאי,
הגיע זמן גאולה. כלומר, במקום להתעלם מסיפור
הראשית, הנביא רומז בלשונו
לתיקון. מרירותה של רחל מאז
משתקפת כאן בבכי התמרורים,
המיאון להינחם על בניה שלא
נולדו שם הופך למיאון להינחם
על בניה שאינם במולדתם. העם
הנענש על מעשיו בגלות הוא
אפרים, היינו, צאצאי נכדה של
רחל, בן יקיר וילד שעשועים. ומה הפלא? הרי
רמה אשר בנחלת בנימין. ְּהקול נשמע ב
ומהו מוצאו של ירמיהו, המעלה על נס את זכר
ן-ֶּ, בּהוָיְמְרִי יֵרְבִּרחל? בפתח ספרו נאמר: "ד
ןִמ ָיְנִּץ בֶרֶא ְּת, בֹתוָנֲעַּר בֶשֲים אִנֲהֹּכַן-הִ, מּהוָּיִקְלִח
)ירמיה, א'(. במילים אחרות, שמה הטוב של רחל
נבנה בעיקר ממפגש הראשית המפעים עם יעקב
ומהאדרת דמותה המאוחרת בפי שני הנביאים,
צאצאי שושלתה או מקורביהם.
כנגד דימוי לאה כשנואה, שומה על המיתוס
להיאבק, שכן, היא-היא אם השושלת שיש להא –
דיר. אם אי אפשר לעשות זאת מכוח אישיותה
ונסיבות חייה, ואם נבצר מן המספר למחוק את
העדפת יעקב את אחותה על פניה, אולי לא יהיה
מנוס מלהטיל רבב באחרת, כדי לנמק את דחיקת
רגליה מדרך המלך. אלא שיש לעשות זאת בזהי –
רות, שלא להישמע בוטה מדי בהעדפה הפרוגרמ –
טית את לאה. כיצד? למשל, באמצעות סיפור
הדודאים, המוזר בשל מיקומו, בשל חלקיותו
ובשל רומזנותו החמקמקה.
כ
עת נותר לשוב ולשאול מה לרחל ולדודאי
ראובן?
רחל רואה את ראובן, בכור לאה מביא לאמו
דודאים. אילו ביקשה להרחיק את הדודאים
מלאה, לבל ישפיעו על פוריותה או על כוח
משיכתה המינית, אפשר שהייתה מנסה להוליך
את אחותה בכחש כדי להרחיק מהישג ידה את
הדודאים. ואולם היא פונה אליה ישירות. ולא את
הדודאים היא מבקשת כי אם מדודאי בנה. כלומר,
היא רוצה, ובמוצהר, לחלוק עם אחותה את דודאי
ראובן. לשתיים, ועמן גם למספר וגם לקורא בן
הזמן, ברור, מן הסתם, מהו הקוד המוסכם הצפון
בבקשה כזאת, גם אם לקורא המאוחר כבר אין
דרך לפענחו בוודאות. הראיה תגובתה, הבלתי
פרופורציונלית בעינינו של לאה, ותשובתה המפ –
תיעה עוד יותר של רחל:
םַּת גַחַקָלְי ו ִישִת אֶ א ְךֵּתְח ַט קַעְמ ַ הּהָר לֶאמֹּ"ות
הָל ְיַּלַ הְךָּמִב עַּכְש ִן יֵכָל לֵחָר רֶאמֹּת ַי וִנְּי בֵאָדּוּת דֶא
" )בראשית ל', ט"ו(.ְךֵנְי בֵאָדּוּת דַחַּת
אין זאת אלא כי לא הדודאים גופם הם שמוש –
ווים כאן ליעקב, אלא מה שרמוז באמצעותם.
הבה נבחן את מצבה של רחל: היא נאלצת
להמתין שבע שנים בטרם יסתבר כי את ליל הדו –
דים המיוחל רווה יעקב עם אחותה, בעוד שעליה
58
‰ÊÎ ˙ÂÈ¯Ú ÔÂÈÚ¯˘ ¯˘Ù‡
¨Ô·Â‡¯ ˙Ú„ ÏÚ ‰ÏÚ
˙‡ ˙Â˙ÙÏ ˘˜È·˘ ‰Ú˘
ÔÎÏ ¨Ìȇ„„· ÂÓ‡
Â˙ÈÎÂ˙ ÈÎ ·Â˙Ή ËÈÏ·Ó
‰Óʉ ÂÏ˘