פנים | כתב עת לתרבות, חברה וחינוך

62 / 122

יוסף מארחם כיד המלך )מ"ג, כ"ח(, "וישאל להם
לשלום ויאמר השלום אביכם הזקן אשר אמרתם
עודנו חי...". ניכר שיוסף המתין במתח עצום
ורחּכַּלדעת, כלום עמד לבו של אביו הזקן ב
להיפרד מעל בנימין. האם רק הקורא קולט את
דאגת היתר הזו לאב?
בולטת התרגשותו העצומה של יוסף למראה
בנימין )מ"ג, ל'-ל"א(: "וימהר יוסף כי נכמרו
רחמיו אל אחיו ויבקש לבכות ויבוא החדרה ויבך
שמה: וירחץ פניו וייצא ויתאפק...". האם הוא
באמת מצליח להסתיר זאת מעין כול?
גם אם אין האחים מבינים את פשר התנהלותו
של יוסף ואת הסיבה להכנסת האורחים שלו, הם
בהחלט מרימים גבה )מ"ג, ל"ג: "...ויתמהו האנ –
שים איש אל רעהו". וכאילו לא די בכך, הנה )מ"ג
ל"ב(, למרות ש "לא יוכלון המצרים לאכול את
העברים לחם כי תועבה היא
ים", הרי יוסף לא רק סועדָלמצר
עמם על שולחן אחד ומרעיף
עליהם "משאות", אלא גם )מ"ג
כ"ד(: "וישתו וישכרו עמו".
האשמת יוסף את בנימין
בגניבה היא עלילה שקופה.
כשהוא מבקש כי האשם יישאר
אצלו כעבד, ברור כבר לכול כי
יש לו עניין מיוחד בבנימין.
לא מן הנמנע אפוא כי חשד כלשהו, שליוסף יש
עניין מיוחד במשפחתם בכלל, ובבנימין בפרט,
כבר עלה על דעת יהודה וכי בלב לבו כבר התחיל
להיקשר דבר בדבר.
אגב, דומה כי כבר כשיהודה עמד לפני יעקב
ושב וסיפר לו את המוצאות אותם אצל "האיש"
)יוסף(, פתאום 'נפל לו האסימון'. הדבר ניכר מן
האופן שבו הוא שם לפתע קץ למתח הבלתי פתור
בין יעקב לבנים, סביב התביעה להוריד את בני –
מין מצרימה, ולקח עליו את האחריות לתוצאות
)מ"ג, ח'-י"א(: "שלחה הנער אתי... אנוכי אערב –
נו, מידי תבקשנו, אם לא הביאותיו אליך והצגתיו
לפניך וחטאתי לך כל הימים: כי לולא התמהמה –
נו כי עתה זה שבנו פעמיים".
מרוח הדברים ניכר כי אין זו הצהרה של המש –
ליך נפשו מנגד, אלא של מי ששם מבטחו
בתוכנית-על אלוהית שהוא מכיר לפתע בקיומה.
אותו דבר עצמו ניכר גם מתגובת יעקב, המתעשת
לפתע )מ"ג י"א-י"ד(: "אם כן אפוא זאת עשו, קחו
מזמרת הארץ בכליכם והורידו לאיש מנחה"
וכו'... שני פסוקים מוקדשים לחבילה שאבא
שולח לילדו הנעדר, ביודעין או שלא ביודעין. רק
בפסוק השלישי הוא מוסיף: "ואת אחיכם קחו
וקומו שובו אל האיש" ואת דבריו הוא חותם
בברכת הדרך לבניו: "ואל שדי ייתן לכם רחמים
לפני האיש...". לראשונה מאז מות רחל מזכיר
יעקב את שם האל.
בנאום עצמו יש כמה מרכיבים שקשה להסביר
כיצד השתחלו אל תוכו, אלמלא חש יהודה שיש
דברים בגו. למשל, המילה "תוסיפון" )פרק מ"ד,
פסוק כ"ג(, הגזורה משורש י.ס.פ כמו יוסף. יהודה
מציג זאת כציטוט מפי יוסף, ואולם יוסף, כשדרש
שיביאו אליו את בנימין, אמר )מ"ב כ'(: "ואת
לא ְאחיכם הקטון תביאו אלי וייאמנו דבריכם ו
תמותו...". גם בנוסח שיהודה מצטט בפני אביו
אין זכר ל"תוסיפון". שם כתוב )מ"ג ו'(: "ויאמר
אליו יהודה לאמור, העד העיד בנו האיש לאמור,
לא תראו פני בלתי אחיכם אתכם". מה ראה לו
יהודה להוסיף "תוסיפון" בפני יוסף, אם לא עלה
שמו לפחות על דל דעתו?
אך המקרא יוצא מגדרו כדי להשאיר את האופ –
ציה הזו בלתי ממומשת. הוא גם לא מדבר על עיני
רחל אשר ליוסף, או על איזה דמיון פיזי אפשרי
בין יוסף לבנימין. מדוע? אפשר רק לשער:
ראשית, חזקה על יוצר גאון כבעל בראשית,
שלא היה מוותר על האימפקט הדרמטי של רגע
ההיוודעות, שאין שני לו בספרות העולם, ואשר
ÏÚ·Î Ô‡‚ ¯ˆÂÈ ÏÚ ‰˜ÊÁ
¯˙ÂÂÓ ‰È‰ ‡Ï˘ ¨˙È˘‡¯·
Ï˘ ÈËÓ¯„‰ ˘ÙÓȇ‰ ÏÚ
ÂÏ È˘ Ôȇ˘ ¨˙ÂÚ„ÂÂȉ‰ Ú‚¯
ÌÏÂÚ‰ ˙¯ÙÒ·
62