פנים | כתב עת לתרבות, חברה וחינוך

68 / 122

Æ„Â‡Ó ‰·Â¯˜ ˙ÂÚÓ˘Ó ˙ÂÏÚ·Î ÂÈÓÈ· ˙ÂÒÙ˙ ‰È·Â ‰ÓÎÂÁ
ÏÚ· ¯ÒÓ ˙‡˘Â‰ ‰„¯Ù‰ Ô‰ÈÈ· ¯ˆÂÈ ·Âȇ ¯ÙÒ· ˜ÂÒÙ
ÚÈÈÒÓ ‰Ê ÏÎ Íȇ ª‰˙ÂÏÏη ‰¯·ÁÏ ˙ȯÒÂÓ ˙ÂÚÓ˘Ó
‰„ÈÓÏ ÈÈÂ˜Ï Ìȯ‚·˙ÓÏ ÍÂÈÁ·
ÍÂÈÁ ÏÚ ‰È· ÏÚ ¨‰ÓÎÂÁ ÏÚ
∂∏
‰ Ò Ó
מ ו ד י ב ר ו ד צ ק י
וכמה ובינה הם מושגים שמשמעותם, לכאו –
רה, פשוטה ומוכרת. בשיח היומיומי הרגיל,
אפשר להבין שחוכמה ובינה אולי אינן מילים
נרדפות, אבל בפועל הן מושגים דומים. אפשר
לראות את הדמיון בין המושגים גם בהגדרות
המופיעות במילון "אבן שושן". חוכמה: "פיקחות,
תבונה, הכושר לשקול כל דבר בהיגיון." בינה:
"שכל, הבנה, תבונה. התבוננות פנימית מעמיקה.
חדירה לעומקו של דבר."
מהגדרות אלו עולה שהחוכמה והבינה דומות
מאוד. שתיהן גם יחד הן סוג של תבונה, של פיק –
חות, של יכולת העמקה וכו'. כך שאם ייאמר על
אדם אחד שהוא חכם ועל אחר שהוא נבון, למרות
התחושה שאולי יש כאן שתי מילים שלכל אחת
משמעות נפרדת, תהיה להן אותה משמעות.
מעבר לשאלת הפירוש, יש לשאול שאלה נוס –
פת: האם החוכמה והבינה הן נחלתם של בני מזל
שכבר עם לידתם, אולי בשל גנטיקה מוצלחת, רק
הם בעלי פוטנציאל להיות חכמים? אם כך האם
רק אנשים עם סוג של כישרון מולד מסוגלים
להיות חכמים, ואילו דרכם של האנשים 'הרגילים'
תהיה חסומה, וגם אם יתאמצו לא יגיעו?
אם בתקופתנו המושגים חוכמה ובינה נתפסים
כבעלי משמעות קרובה מאד, הרי שהפסוק מאיוב
עָרֵר מּסוְה וָמ ְכָיא חִי הָנֹדֲת אַא ְר ִן יֵם הָדָאָר לֶאמֹּיַ"ו
ה" )כ"ח, כ"ח( מלמד שאלוהים בכבודו ובעצ ָינִּב –
מו, תוך שהוא מלמד את האדם מהי חוכמה ומהי
בינה, גם מפריד הפרדה ברורה בין המושגים.
זו איננה הפרדה טכנית. הפסוק המפריד בין
החוכמה לבינה נושא גם מסר בעל משמעות חשו –
בה. זהו מסר המופנה בראש ובראשונה לכל אדם
ואדם. אולם, מתבקש לומר שלמסר זה יש משמ –
עות מוסרית מיוחדת ומורכבת, שיכולה כמעין
מגדלור לכוון את החברה בכללותה.
ø·ÂÈ‡Ó ˜ÂÒÙ‰ ÈÙ ÏÚ ‰‡¯È ȉÓ
ה. למיָמְכָיא חִי הָנֹדֲת אַאְיר –
י ניתן לתת שניָנֹדֲת אַאְרִלים: י
תַא ְרִפירושים נפרדים: האחד, י
י היא יראת החטא הנובעתָנ ֹדֲא
מחששו של האדם שהאל הבוחן
את מעשיו, יענישו על חטאיו.
אבל כאן צריך לשים לב: יראת
החטא אינה בלעדית למאמינים.
דומה שכל אדם ואדם, גם אם
אינו מאמין בעונשים הבאים
מהאל, מסוגל לחוש בעוצמה
רבה את התחושה הטבעית של
יראת החטא.
כאמור, הפסוק נושא משמעות נוספת: יראה
ניתן לפרש גם כיראת הרוממות. יראת הרוממות
היא מצב שבו האדם עומד נפעם מול נשגבות
הבריאה/הטבע, והוא מבין כי אין ביכולתו להשיג
בשכלו ובחושיו את הבריאה. הוא גם חש ומבין
את מוגבלותו ואת קטנותו מול היקום.
כשמתוך תחושות היראה האדם משלים עם
˙¢ÂÁ˙ ÍÂ˙Ó˘Î
ÌÈÏ˘Ó Ì„‡‰ ‰‡¯È‰
¨Ï„‰ ÈÓÂȘ‰ ·ˆÓ ÌÚ
¯ÓÈÈ˙Ó ‡Â‰ ÔȇÂ
¨ÌȉÂχ ÌÚ ˙¯Á˙‰Ï
ÈÙ ÏÚ ¨Â·˘ Ú‚¯‰ ‰Ê
Ì„‡‰ ¨·Âȇ· ˜ÂÒÙ‰
‰ÓÎÂÁ ‚È˘Ó
68
‡Â‰ Șˆ„¯· È„ÂÓ
ÔÓ‡Ó ¨ÈÎÂÈÁ ıÚÂÈ
¯‡Â˙ ÏÚ· ¨È˘„È„
χ¯˘È ˙·˘ÁÓ· È˘
ÌÈ˘ ≤µ ÏÚÓ ÏÙËÓÂ
ÈÈÂ˜Ï Ìȯ‚·˙Ó·
È˘ ·˙ΠƉ„ÈÓÏ
˘È ‰Ê ÏÈ·˘·¢ ÌȯÙÒ
‰ˆ¯˙ ̇¢ ¢Ìȯ·Á
¢¯ÂÓ‡
ח