פנים | כתב עת לתרבות, חברה וחינוך

69 / 122

מצבו הקיומי הדל, ואין הוא מתיימר להתחרות
עם אלוהים, זה הרגע שבו, על פי הפסוק באיוב,
האדם משיג חוכמה.
אם כך, אפשר לומר כי החוכמה, על פי הפסוק,
היא בעיקר סוג של ענווה והשלמה עם המוגבלות.
אולי משהו בסגנון הדברים המיוחסים לסוקרטס,
האומר: אני החכם באדם, כי אני יודע )ומקבל(
שאני לא יודע.
ø‰‡¯È ÔÈ·Ï ‰ÓÎÂÁ ÔÈ· ¯˘˜‰ ‰Ó Ï·‡
האדם שרצה לשחרר את עצמו מכבלי שלטונו
של מלך אבסולוטי ונציגי דת כפייתית, ששללו
ממנו את החירות ואת חופש המחשבה והיצירה,
הגה את רעיון ההומניזם,
שמשמעותו העיקרית היא:
מעתה האדם במרכז. החירות
שהאדם העניק לעצמו קידמה
אותו בזמן קצר ובצורה מעוררת
פליאה. חופש המחשבה, הלימוד
והיצירה הביאו להריסת סכרים
של מוגבלות, של דעות קדומות
ושל בורות מחפירה. גם הידע
הטכנולוגי, המדעי והרפואי התקדם כפי שלא היה
אי פעם בעבר.
אבל מתוך השפע הנהדר הזה, מבצבצת ועולה
גם בעיה לא פשוטה. האדם, אולי משום שהבין
הבנה מוגזמת את מרכזיותו בעולם, מתוך סוג של
חטא הגאווה, שכיוונו הפוך לענוותנות של יראת
הרוממות ויראת החטא, הופך למי שמאמין שבי –
כולתו ליצור בריאה משופרת הרבה יותר ממה
שעשה הטבע או האלוהים. בצד החברתי הוא
מכריז בלי שום פקפוק: "עולם ישן עד היסוד
נחריבה...", יש שאמרו: "נבנה אדם חדש".
אבל ההיסטוריה של תחילת המאה העשרים
ניפצה את אשליית הכוח והתבונה, והראתה שככל
שגדלה השאיפה לתיקון האדם והחברה, במטרה
להביאה לכלל שלמות המיוסדת אך ורק על
תבונת האדם )במיוחד על תבונתם של מנהיגים
מסוימים(, כך גדל והתעצם גם מספרם של הקב –
רים בהם טמונים מיליוני קורבנות חפים מפשע.
מהתיאוריות המתנשאות שהבטיחו את "גן העדן"
הקומוניסטי והפשיסטי, לא נותר הרבה, למעט
לקח מחריד שאסור לשכוח אותו.
מעבר לכך יראת הרוממות ויראת החטא מחיי –
בות את האדם גם ללימוד, לעיון ולחקר יסודי של
הטבע: האדם המעמיד את עצמו במרכז מכריז
בצורה כזאת או אחרת משהו מעין זה: ביכולתנו
להנדס גנטית בצורה מוצלחת יותר את החי, את
הצומח ואולי גם את עצמנו. כבר בשנים האחרו –
נות נראה שבעקבות היעדר היראה המלווה ביוה –
רה, נגרמים מדי פעם נזקים לחי, לצומח, לאוויר
ולמים, המסכנים בצורה ממשית את המשך קיום
כל החי על פני הארץ. אם נחזור לפסוק מאיוב
אפשר לומר: כאשר חטא הגאווה, ההתנשאות
והפזיזות תופסים גם את מקומו של הלימוד המע –
מיק שמקורו ביראה, אין שום טעם לחפש בסבי –
בה הקרובה איזושהי חוכמה.
אפשר להתבונן בנקודה זו מכיוון שונה: האם
אפשר להפוך את הפסוק מאיוב מפוזיטיבי לנג –
טיבי ולומר: היוהרה וההתנשאות מעל אלוהים או
הטבע הן הטיפשות? על פניו נראה שזו שאלה
מעניינת למחשבה.
ÂÓˆÚÏ ˜ÈÚ‰ Ì„‡‰˘ ˙¯ÈÁ‰
‰¯Âˆ·Â ¯ˆ˜ ÔÓÊ· Â˙‡ ‰Ó„Ș
˘ÙÂÁ Ɖ‡ÈÏÙ ˙¯¯ÂÚÓ
‡ȷ‰ ‰¯ÈˆÈ‰Â „ÂÓÈω ¨‰·˘ÁÓ‰
˙ÂÏ·‚ÂÓ Ï˘ ÌȯÎÒ ˙Òȯ‰Ï
69