שווא חייכנית, מלאת ביטחון, ושופעת שלל
טענות מתוחכמות. "התהליך יהיה מהיר וקל",
אני אומר לעצמי, ולוקח לי לא מעט זמן עד שאני
מצליח לזהות את העמדת הפנים, את הפוזה
הזחוחה ואת ערמומיות התירוצים "המלומדים".
כל המאמץ האדיר הזה, המבוזבז לריק, מושקע
אך ורק כדי לא לאפשר לאיש להבחין במבוכה,
בסערת הרגשות ובתקווה הדועכת.
"אם במקום בניית חזות מתעתעת, הלומד היה
משקיע אותם מאמצים בניסיון לשקם את דרכי
הלימוד שלו", אני אומר לעצמי, "המצב היה קל
הרבה יותר."
הפחד מהלימוד והעמדת פני יודע אינם רק
נחלתם הבלעדית של לומדים
שאובחנו כליקויי למידה. גם
הלומדים ה"רגילים" אינם
משוחררים מהלחץ. בהקשר זה
מעניין ואולי אף מפתיע
למצוא מה מבקש הלומד "הר
–
גיל" בתפילתו עם כניסתו
לבית המדרש.
"תנו רבנן: בכניסתו )של הלומד לבית המדרש(
מהו אומר? יהי רצון מלפניך ה' אלהי שלא יארע
דבר תקלה על ידי, ולא אכשל בדבר הלכה וישמ
–
חו בי חברי, ולא אומר על טמא טהור ולא על
טהור טמא, ולא יכשלו חברי בדבר הלכה ואשמח
בהם." )בבלי ברכות דף כ"ח עמוד ב'(
מחבר התפילה נותן הצצה אינטימית לתוך
עולמו הפנימי של הלומד. כבר במבט שטחי
בולטת העובדה שכל בקשה בתפילה מדברת אך
ורק על החשש, על הפחד.
מכל הבקשות אני רוצה להתמקד רק בבקשה:
"וישמחו בי חברי." אפשר להתחיל בשאלה: מתי
נזקק הלומד לעידוד מחבריו וממוריו? האם בזמן
שהוא מצליח או אולי בזמן שהוא נכשל? מתוך
הכרת המציאות, ניתן לומר שהלומד נזקק לעידוד
בשני המצבים: בעת הצלחה ובעת כישלון.
חתן פרס נובל, פרופ' דן שכטמן, הצליח מאוד
במחקרו. עבודת מחקר היא למעשה סוג של
לימוד שבסופו על החוקר לחשוף את מסקנותיו
ולהיבחן עליהן. מבחינה זו מצבו של החוקר דומה
מאוד למצבו של הלומד בכיתה. רגע החשיפה
74
˙·ÈÈÁÓ Ú¯Ó ¯ÂÒÏ ‰Úˆ‰‰
È„ÂÒÈ „ÂÓÈÏ ‰˙È˘‡¯Ó
˙·Î¯ÂÓ ‰·˘ÁÓ· ‰ÂÂÏÓ‰
ÔÈ·‰Ï Â˙¯ËÓ˘ ¨‰˜ÂÓÚÂ
Ú¯ ÈÂˆÓ ‰Èˆ‡ÂËÈÒ ÂÊȇ·
ÂÈÙÓ ¯ÂÒÏ ˘È˘