פנים | כתב עת לתרבות, חברה וחינוך

66 / 122

בעל בראשית לא מתעכב על מה שאירע בין
יצחק לרבקה בכל שנות העקרות, אבל הוא טורח
למסור כי בהינשאו, יצחק בן ארבעים, וכי עם
הולדת ילדיו הוא בן שישים. אפשר רק לשער איזו
פסיביות עיקשת ושתוקה הקדימה את העתירה
הזו של יצחק. והנה, סוף-סוף רבקה הרה.
"ויתרוצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה
אנוכי, ותלך לדרוש את ה'" )כ"ה, כ"א-כ"ב(.
רבקה הולכת ללמוד ולהבין את מהות האל הזה,
ששמו נשזר בגורלה למן ימי נעוריה, לבקש
תשובה לשאלה המרתקת והמטרידה אותה זמן
רב: מדוע אני? ולתבוע את חלקו בשותפות שיזם
עמה. גם אם דרישתה חצופה בעינינו, אלוהים
עונה לה כאילו השיח ביניהם הוא דבר יום ביומו.
רבקה כמו שבה לחוש, בהריונה, בייעוד שנרמז
בצעירותה מפי עבד אברהם, כאשר העלה עליה
תכשיטי זהב וחתם באוזני בני משפחתה את
סיפור פגישתו המוצלחת עמה ב"ואקוד ואשתחו –
וה לה' ואברך את ה' אלוהי אדוני אברהם אשר
הנחני בדרך אמת לקחת את בת אחי אדוני לבנו"
)כ"ד, מ"ח(.
כעת שוב אין היא זקוקה לתיווכו של יצחק.
היא הולכת לדרוש את ה'. "אף אחד לפני רבקה
לא יזם על דעת עצמו שיחה עם האל. האל אמנם
כבר דיבר עם חוה, עם אדם, עם הנחש, עם קין,
עם נוח, עם הגר, עם שרה, עם אבימלך ועם
אברהם, אבל אף אחד מכל אלו לא הלך מיוזמתו
לדבר עם אלוהיו ולדרוש ממנו דרישות..."
)אלון, 5002(.
אני מבקשת להתעכב על ההבדלים בין יצחק
העותר לבין רבקה ההולכת לדרוש את ה', לא רק
כשלבים באקספוזיציה המקדימה את הולדת
יעקב ועשו, כי אם גם כאמצעים לאפיונם של
יצחק ורבקה.
יצחק אינו הולך לשום מקום. באשר הוא, שם
הוא עותר, לעומת רבקה שהולכת לדרוש. אפשר
לטעון שוב לאותה פסיביות המאפיינת לכאורה
את יצחק, לעומת האקטיביזם של רבקה. אבל
ייתכן שלפנינו הבדלים תיאולוגיים ממש. יצחק
מסוגל להבין את מהותו המטאפיזית של האל
השוכן בכול, בעוד שרבקה כמו יוצאת לחפש
אחריו. במובן מסוים, זהו העניין העמוק ביותר
בהתבוננות שלי בדמותו של יצחק. אני מוצאת
בבניית הדמות השתוקה הזו קווים שמעניקים לה
נפח ועומק.
מלכתחילה כתוב: "ויאהבה" ולא "ותאהבנו",
והנה, כעת רבקה גם פונה מעם יצחק. מכאן ואי –
לך, לא רק שאינה שותפה לו עוד, היא ממש
˙‡ ÔÈ·‰Ï Ï‚ÂÒÓ ˜ÁˆÈ
χ‰ Ï˘ ˙ÈÊÈÙ‡ËÓ‰ Â˙‰Ó
‰˜·¯˘ „ÂÚ· ¨ÏÂη Ô΢‰
ÂȯÁ‡ ˘ÙÁÏ ˙‡ˆÂÈ ÂÓÎ
66