פנים | כתב עת לתרבות, חברה וחינוך

64 / 122

ברמת השיח שבין היוצר לקורא, מעל לראשן
של הדמויות, הוטמן אפוא כבר אז רמז מטרים
ויסוד אנלוגי למתרחש בפרשה שלנו, וקווי
המתאר של תוכנית-על אלוהית ששורטטו זה
מכבר מתחילים לקבל נפח וצבע.
נחזור לבחינת הדחיסות הלשונית בנאום. מופי –
עות בו 41 פעמים המילים: אב, אבי, אבינו; חמש
וריאציות על אופציות של מות יעקב משברון לב:
ומת; והורדתם את שיבתי ברעה שאולה; שוב
ומת; והורידו עבדיך את שיבת עבדך אבינו ביגון
שאולה; הרע אשר ימצא את אבי; וכן, שש הופ –
עות של השורש ירד, בהקשר של ירידה מצרימה
או של ירידה שאולה, והנאום מסתיים בשתי הופ –
עות של השורש עלה בקטע זה: "והנער יעל עם
עלה אל אבי...?" המתפרש כאןֶאחיו, כי איך א
תרתי משמע איך אשוב אליו בלי בן הזקונים, אבל
גם: איך אגיע למעלת אבי, איך אזכה ליחס ראוי
ממנו. השיבה הביתה היא בבחינת עלייה במובנה
היהודי, ולא משום ההבדלים הטופוגרפיים בין
כאן לשם. בהמשך, כשפרעה יזמין את בני
משפחת יוסף, הוא ישתמש שוב ושוב בשורש:
בוא. לא רד ולא עלה, שהרי מבחינתו ודאי אין
המעבר מצרימה בגדר ירידה.
בנאומו יהודה עושה כל שלאל ידו כדי להעצים
מול יוסף את חשיבותו של בנימין בעיני אביו: 3
פעמים - קטון; 7 פעמים הנער; 9 פעמים אביו,
אבינו, אבי; 3 פעמים אחינו, יו וכן הלאה. גם ִחָא
כאן שם יהודה דברים שלא נאמרו בפי יוסף. לא
הוא שאל על אביהם ואחיהם, אלא הם שסיפרו לו
עליהם כשהאשימם בריגול, ולא בכדי יצא קצפו
של יעקב עליהם בשל כך. יש כאן סחטנות רגשית
לשמה, תוך טשטוש ידוע של העובדות כהווייתן:
הרי עוד מעט קט יירד לו בנימין זה "הקטון"
מצרימה, והוא מלווה בפמליה שלמה של דור
ההמשך שהוא כבר הספיק להעמיד לו - בלע
י וראש, מופים וחופים ִחֵובכר ואשבל גרא ונעמן א
ד ובדין, שהרי חלפו עשרים ושתיים שנה.ְרָוא
יהודה מפעיל, אם כן, בנאומו קיטש דביק של
אהבה ומוות, ודואג ליצור את הרושם כאילו הזמן
עצר מלכת.
בנימין עצמו אף פעם לא מוזכר כאן בשמו,
כביכול אין כל קיומו אלא פונקציה של קיומם
של אחרים. היעדר השם מעצים מן הסתם את
האפקט הרגשי על יוסף, המעלה ודאי בדמיונו
את בנימין ממש כבן דמותו שלו מני אז בעיני
יעקב ובעיני האחים. אם נבחן דברים לאשורם,
ניווכח כי לבנימין מלכתחילה אין קיום, לא
בטקסט ולא בתודעת אביו, אלא כבן רחל וכאחי
יוסף. אחרי תיאור הולדתו המביאה על רחל את
מותה, הוא בכלל לא מוזכר. אדרבא, יוסף
ממשיך להיות מוצג כבן הזקונים האהוב של
יעקב ואל הינוקא אין כל התייחסות. עד מתי?
עד אשר ישלח יעקב בפעם הראשונה את בניו
מצרימה, לשבור רעב )מ"ב ד'(, "ואת בנימין אחי
יוסף", כך מוסר לנו המספר, "לא-שלח יעקב את
חיו כי אמר פן יקראנו אסון:" כלומר, הדאגה לוֶא
ר.ֵנובעת מהיותו שא
בשל נסיבות לידתו, ייתכן שהוא נתפס אצל
יעקב, ברגעים של חולשת הדעת, כרוצח אמו.
בעניין זה הכתוב שותק, אבל מה שנותר בגדר
עובדה הוא כי יוסף היה ונשאר הבן האהוב והמוע –
דף גם אחרי הולדת אחיו הצעיר בנימין. יוסף הוא
טעם חייו של יעקב ואליו מתנקזות תולדותיו. בני –
מין, לעומת זאת, לא חשוב כשלעצמו, והשניות
הזו מהדהדת בשעה שיהודה מוסר ליוסף את דברי
יעקב: "ולקחתם גם את זה מעם פני )נוסח שממנו
עשוי להשתמע: שהרי כך עשיתם לראשון( וקרהו
אסון והורדתם את שיבתי ביגון שאולה". כמה
בוטה אי הזכרת שמו, דווקא על רקע ההתעקשות
של יהודה להפליג בחשיבותו.
הדיבור האינטנסיבי על האח הקטון עשוי לחזק
את ההנחה שיהודה, אכן, קולט בחוש כי אל יוסף
הוא מדבר.
˙˘¯Â„‰ ‰˜·¯ ¨¯˙ÂÚ‰ ˜ÁˆÈ Æ‚
ר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא,ַּעתֶ"וי
ר לו ה' ותהר רבקה אשתו" )בראשית כ"הֶעתֵוי
כ"א(. למרות עשרים שנות עקרות, לא עולה על
דעת יצחק להיבנות מאף אחת מבנות לווייתה של
רבקה, בניגוד לאביו לפניו ולבניו אחריו. הוא
לעומתם, לנוכח אשתו כי עקרה היא, עותר לה'.
אבל מדוע רק עתה?
‡Ï ¨˙¯˜Ú ˙Â˘ Ìȯ˘Ú ˙¯ÓÏ
Û‡Ó ˙Â·È‰Ï ˜ÁˆÈ ˙Ú„ ÏÚ ‰ÏÂÚ
¨‰˜·¯ Ï˘ ‰˙ÈÈÂÂÏ ˙Â·Ó ˙Á‡
ÂȯÁ‡ ÂÈ·Ï ÂÈÙÏ ÂÈ·‡Ï „‚È·
64