פנים | כתב עת לתרבות, חברה וחינוך

59 / 122

נגזר להמתין שבע שנים נוס –
פות. בתום ארבע-עשרה שנים,
יעקב כבר חולק את יצועו עם
שלוש נשים אחרות לאה, זלפה
ובלהה ומביא עמן עוד ועוד
צאצאים לעולם, בעוד רחל
מהלכת ריקה ועקרה. הכתוב
מתאר את יעקב בא על כל אחת מהן יותר משהוא
בא על רחל.
בשלב זה, כבר אין זכר להעדפתו אותה, ואף
אין כל עדות, עד כמה בכלל בא עליה, מאז אותה
פעם שחשפה את עקרותה. ספק אם לא אמר נואש
אֵּנַקְּת ַב, וֹקֲע ַיְה לָדְלָא יֹי לִּל, כֵח ָא רֶרֵּתַממנה: "ו
ים,ִנָי ב ִּה-לָבָב הֹקֲע ַל-יֶר אֶאמֹּתַ; וּהָתֹח ֲאַּל, בֵח ָר
י. )בראשית ל', א'(. תגובתִכֹנָה אָת ֵן מִיַם-אִאְו
יעקב קשה וניצחת, ומבחינתה גם מייאשת:
יםִהֹלֱת א ַחַתֲר, הֶאמֹּיַל; וֵחָרְּב, בֹקֲעַף י ַר-אַחִּיַ"ו
ן )שם, ב'(. ֶט ָי-בִרְּ, פְךֵּמ ִע מ ַנָר-מֶשֲי, אִכֹנָא
אמנם, לדידו של האדם המאמין, יעקב מציע
כאן לרחל את המפתח היחיד לפתיחת רחמה:
האמיני. אך רחל איננה ערוכה להבין או לקבל
זאת, במצבה ובנסיבות חייה.
ל-ַד, עֵלֵת ְ וָיהֶלֵא אֹּה, בָהְלִי בִתָמ ֲה אֵּנִר, הֶאמֹּתַ"ו
הָהְלִּת-בֶ אֹן-לוֶּתִּת ַה. וָּנֶּמִי, מ ִכֹנָם-אַה ג ֶנָּבִאְי, וַּכ ְרִּב
ב" )שם, ג'-ד'(. ֹקֲעַ, יָיהֶלֵא אֹבָּיַה; וָּשִאְ, ל ּהָת ָחְפִש
שפע הפריון והרבייה סביבה מעצימים את סיוט
עקרותה, והנה היא רואה כיצד, מן השדה, מגיע
ראובן ומביא דודאים לאמו. אם גם רחל רואה בכך
אותו טעם לפגם שיש בהתערבות הבן ביחסי
הוריו, הרי שבעבורה זוהי הזדמנות פז לסחוט את
לאה, והשדר הגלוי שבדבריה, "הבי לי מדודאי
בנך", צופן בחובו איום רמוז: פן אגלה את חרפ –
תך. אבל גם אם מדובר בפעולה תמימה, יכול
להיות שברגע זה עולה רעיון עוועים אחר בראשה
של רחל, או לפחות מחשבה, שהמספר דואג
לשתול בנו כמיוחסת לה. כי בעזרת הדודאים
תפנה רחל לבכור יעקב, להקים לה ממנו זרע.
יש בכך פוטנציאל כפול: נקמה ביעקב והיבנות
מזרעו גם יחד.
אין זו האם הראשונה שקולות כאלה או אחרים
מבקשים להטיל בה רבב, לפגוע בתדמיתה ולהש –
פיל את צאצאיה. מגמות דומות יש בסיפורים על
שרה בבית פרעה ואחר כך בבית אבימלך, וכן, על
רבקה בבית אבימלך; כאלה גם נסיבות הולדתם
של מואב ושל עמון; רות תיאלץ להמר על קסמי
נשיותה, בבואה לשכב למרגלות בועז בגורן.
בהקשר שלנו, אפשרות כזו עשויה להבהיר לא רק
את תגובת לאה, שדודאי בנה שקולים בעיניה
בדודי אביו, כי אם גם את הצעתה של רחל:
יֵא ָדּוּת, דַחַּה, תָלְיַּלַ הְךָּמִב עַּכְשִן יֵכָל, לֵחָר רֶאמֹּת ַ"ו
". רחל מכירה את חולשת אחותה. היא יודעתְךֵנְב
את גודל החוצפה שבבקשת הדודאים, אבל
מסתבר שכבר מוכנה באמתחתה עסקת חליפין,
שברי לה כי אחותה לא תסרב לה.
וכאן בא תיאור, שהפשט שלו כל-כך חושפני,
עד שנוח לכסותו בטענה כי אין זו אלא שנשמטה
ה,ֶדָּשַן-הִב מֹקֲעַא יֹבָּיַלה אות. כוונתי לפסוק: "ו
יִּא, כֹבוָּי תַלֵר אֶאמֹּת ַ וֹאתו ָרְקִה ל ָא ֵא לֵצֵּת ַב, וֶרֶעָּב
הָלְיַּלַּ, בּהָּמִב עַּכְשִּיַי; ו ִנְּי בֵאָדּדוְּ בָיךִּת ְרַכְר שֹכָש
א )שם, ט"ז(. ּהו
אפשר, כמובן, לטעון שהכוונה: בלילה ההוא.
אבל, אם נעיין פרק אחד מוקדם יותר, בפסוקים
שכבר הזכרתי בהקשר אחר, נגלה שהתורה,
ברצותה, יודעת לעשות שימוש בה"א הידיעה
יִּכִ בהקשר הרלוונטי. ראו בראשית כ"ט, ב' ")...(
ל-ַה, עָלֹדְּן ג ֶבֶאָהְים; וִרָדֲעָ הּקוְשַוא יִהַר ה ֵאְּבַן-הִמ
ר".ֵאְּבַי הִּפ
לאור כל האמור עד כה, אפשר שרעיון עריות
כזה עלה על דעת ראובן, שעה שביקש לפתות את
אמו בדודאים, ולכן מבליט הכתוב כי תוכניתו
שלו הוזמה, וכי לא הוא )ראובן(, כי אם הוא )יע –
א. אכן, ידּה הוָלְיַּלַּ, ב ּהָּמ ִב עַּכְשִּיַקב( שוכב עמה: ו
ÌÚ ‰„Â‰È Ì‡· ˘„ÂÁÓ ÔÂÈÚ·
˜ÈÊ·‰ ¨¢˘‚È¢ ˙˘¯Ù ˙ÁÈ˙Ù
∫¯Â‰¯‰‰ ˜¯·Î Ú˙ÙÏ È·
ÈÙ ˙‡ ÈÎ ˘ÂÁ· Ú„ÂÈ ‰„‰È
‰ÏÁÓ ‡Â‰ ÛÒÂÈ
59