פנים | כתב עת לתרבות, חברה וחינוך

84 / 122

למלך יהודה ואחר כך למלך
ישראל כמעט בעל כורחו. העם
רוצה מלך שאחרי שבתו ארב –
עים שנה על כס המלכות הוא
איננו נאחז בכיסא, ובזקנתו
הוא מוותר בקלות על הכתר
ומעביר אותו בשמחה לאחד
מבניו. למי מבניו? לבן שנולד
מאהבתו הגדולה לבת-שבע.
אהבה שלידתה בחטא הניאוף,
אבל העם זוכר לדוד את תכונתו להתאהב ולדעת
לאהוב, ולא את החטא שחטא.
עד כדי כך הדמיון העממי זוכר לדוד את
עוצמת אהבתו לבת-שבע, שכאשר מביאים לו
בזקנתו את אבישג השונמית שתשכב בחיקו
ותחמם אותו "והוא לא ידעה", לא מצליחים חכמי
התלמוד להתאפק ובמסכת סנהדרין )דף כ"ב ע"א(
הם מספרים שאבישג מבקשת מדוד שיתחתן
איתה, אבל דוד מסרב בנימוק שכבר היו לו 81
נשים ואין לו צורך בעוד אחת, ואז אבישג מתגרה
בו ומטיחה בפניו שזה ררק תירוץ, שכן הוא פשוט
זקן ולא מסוגל יותר לשכב עם אישה. בתגובה
דוד קורא לבת-שבע "ובא עליה 31 ביאות" לעיני
אבישג היוצאות מחוריהן.
ואם חכמי התלמוד לא יכלו לכלוא את דמיונם
נוכח העוצמה הארוטית שדמותו של דוד משדרת,
מותר לנו לא לכלוא את דמיוננו נוכח מעשהו של
דוד שפרש מן המלכות והעביר אותה בחייו לבנו
ומותר לנו לדמיין את הסצנה הבאה:
דוד: שלמה בני, היום אני מעביר לך את
המלוכה.
שלמה: אבי! אתה עדיין חי, ועוד תחיה שנים
רבות.
דוד: עייפתי מהמלוכה ואין לי יותר חפץ בה.
אף פעם לא חפצתי בה, וכיום - כשלב העם נוטה
אחרי אדוניה וגם יואב בן צרויה הצטרף אליו -
אין עוד מי שיכריח אותי להמשיך להחזיק בכתר.
שלמה: עוד לא נשמע כדבר הזה שמלך יעביר
בחייו את המלוכה לבנו.
דוד: אם לא נשמע כדבר הזה עד כה - הגיעה
העת שהדבר הזה יקרה.
שלמה: אבל -- למה, אבי?
דוד: לכל זמן, ועת לכל חפץ תחת השמים.
שלמה: מה פשר המילה הזאת "זמן"?
דוד: הזמן הוא כיליונו של החומר. יש דברים
שכיליונם מהיר, ויש שכיליונם איטי. מעשי המל –
כות כיליונם מהיר.
מי יזכור שכבשתי את מתג-האמה מיד פלש –
תים. ולמה יזכור מישהו את מתג-האמה...?
מי יזכור שהכיתי את מואב - והיו לי לעבדים
נושאי מנחה.
מי יזכור שהכיתי את הדרעזר בן-רחוב מלך
צובה.
84
ÁÙË „ÂÚ ¯ÂÙÈÒ‰ ‰Ï‚Ó Ô‡Î
·È·Á‰ ¯Â·È‚‰ Ï˘ ÂÈÙ‡Ó
ÍÏÓ· ‰ˆÂ¯ ÌÚ‰ ∫ÌÚ‰ ÏÚ
ÆÍÏÓ ˙ÂÈ‰Ï ËÂ‰Ï Âȇ˘
˙ȯ˜˘ ˙Âӄʉ Ïη
ÈÓÎ ¯‡Â˙Ó „„ ¨Âί„·
‰ÎÂÏÓ‰Ó ¯ËÙÈ‰Ï ˘˘˘
˙ÈÈÏ‚ „„
ÂÏ‚‡ÏÎÈÓ Ï˘ „„