פנים | כתב עת לתרבות, חברה וחינוך

86 / 122

˙‡ ÌÈÙ˜˘Ó ¯ÈÓ˘ ‰˘Ó Ï˘ ÌÈȯÂËÒȉ‰ ÌÈÓ¯‰
¯Èˆ‰ ÌÚ ÌÈÚ ¨ÏÚÙ ‰· ˙È˘Ù‰Â ˙ÈËÈÏÂÙ‰ ˙‡ȈӉ
‰˘ËÈÏ Ò˜¯Ó ÔÈ·˘
¢˘¯‰ ˙˘·Î¢Ï ¨¢Ì„ ¯˘· ÍÏÓ¢ ÔÈ·
∏∂
‰ Ò Ó
א ר י ק ג ל ס נ ר
דרך כלל, כשבאים לעסוק בז'אנר "הרומן
ההיסטורי", אי אפשר להימנע מלהתייחס למחק –
ריו של מבקר הספרות המרקסיסטי גיאורג
לוקאץ'. ברצוני לטעון שנוהג זה נכון שבעתיים
לגבי הסופר משה שמיר, כיוון ששמיר, כסופר
המזוהה עם "השומר הצעיר", היה אמון על תפי –
סות מרקסיסטיות ביחס לאמנות, על התביעה
ל"ריאליזם סוציאלי", אבל יותר מכך, על תפיסו –
תיו של לוקאץ' עצמו לגבי הריאליזם בספרות
בכלל, ותפיסותיו לגבי הרומאן ההיסטורי בפרט.
הסיבה בה אתמקד בלוקץ' איננה, אפוא, כי הוא
אמר את "המילה האחרונה" ביחס לרומן ההיסטו –
רי. אנסה להראות ששמיר פעל בתוך מסורת
ספרותית שהכירה את לוקאץ' ואת תביעותיו
מהרומן ההיסטורי. אביא להלן את לוקאץ' לא רק
כחוקר הרומן ההיסטורי, אלא כאידיאולוג,
שתפיסותיו היו מוכרות לשמיר וחייבו אותו
באופן כזה או אחר.
ברצוני לטעון כי מה שהעניק לשיא יצירתו של
שמיר בעיני רבים - הרומן "מלך בשר ודם" - את
איכויותיו, הינה "התפוצצות" שמתרחשת ברומן,
של שתי מסורות מנוגדות: המסורת הסוציאליס –
טית, וליתר דיוק: תביעותיו של לוקאץ' מ"הרומאן
ההיסטורי" הראוי, והמסורת הברדיצ'בסקאית-
ניטשיאנית של "העברי החדש".
לצורך זה אפרוש בקצרה את עיקרי השקפותיו
של לוקאץ' על "הרומן ההיסטורי".
עד לוולטר סקוט, מציין לוקאץ', לא הייתה
בספרות הקפדה של ציור דברים כהווייתם-
בתקופתם, ולכן יש לראות בו את אבי הז'אנר
)לוקאץ', 5591, עמ' 9(. אמנם בגרמניה, בראשית
המאה ה-91, קיים דחף של "שיבה להיסטוריה",
הנובע ממניעים לאומיים, כגון: חיפוש אחר עבר
גרמני קדום וחיפוש שורשים להתפוררותה של
גרמניה, דחף שהביא ליצירות "היסטוריות", אבל
לוקאץ' לא מייחס להן חשיבות רבה )שם, עמ' 31(.
לדידו אין הרומן ההיסטורי בעל חשיבות בעי –
צובה של זהות לאומית, אלא בתיאור תהליכים,
המכונים בפיו "עממיים". גדלותו
של סקוט הינה בהמחשת מגמות
גדולות של ההיסטוריה בדמויות
מוחשיות )שם, עמ' 52(. כיוון
שהתהליכים המניעים את ההיס –
טוריה אינם אישיות גדולה זו או
אחרת, אלא תהליכים "עממיים",
מציב סקוט במרכז הרומנים שלו
אנשים "ממוצעים" ולא מפורס –
מים. האישים המפורסמים נדחקו
לרקע של הרומנים )שם, עמ' 32(.
זו נקודה חשובה מאוד. לוקאץ', כמרקסיסט, כופר
בערכם של המנהיגים הגדולים כמניעים את
גלגלי ההיסטוריה ומשבח את סקוט שהבחין בכך,
ולכן העמיד במרכז הרומנים שלו דמויות שמבחי –
נה היסטורית לא היו קיימות או שהיו משניות.
לוקאץ' מאפיין כמה גישות ביחס להיסטוריה:
הגישה הנכונה, לדעתו, היא ראיית ההיסטוריה
¯„ÒÎχ Áˢ Ô· ÔÂÚÓ˘
¯˘· ÍÏÓ¢ ȯ·Ȃ ¨È‡È
ÌÈ˘È‡ ˜¯ Ìȇ ¨¢Ì„Â
ÌȯÁ˙Ó‰ ¨ÌȘÊÁ ÌÈÏ„‚
‰ÚÙ˘‰ ·Á¯Ó ÏÚ
̉ Ô¯Á‡ Ô·˘Á· ÆÔÂËÏ˘Â
˙Â¢ ˙·΢ ȂȈ
86
¯ÒÏ‚ ˜È¯‡ ¯¢„
¯˜·Ó ¯ÙÂÒ ‡Â‰
˙¯ÙÒ
ב