פנים | כתב עת לתרבות, חברה וחינוך

88 / 122

נתחיל מהעובדה הפשוטה שכנעני מאזכר את
לוקאץ' והולך בדרכו )כנעני, 5591, עמ' 181(.
הוא מכריע לגבי עדיפות העיסוק ב"חברה" על
פני העיסוק ב"פסיכולוגיה" בז'אנר הזה. לכן
עדיפים הגיבורים "הבדויים" על פני הגיבורים
"ההיסטוריים" )שם, עמ' 581(.
למרות ששמיר משתמש ברומן בגיבורים "היס –
טוריים", כנעני משבח את יצירתו של שמיר כיוון
שהשכילה להעמיד במרכזה את הנושא "החברתי".
נקודת הכובד הוסחה מ"בין ישראל לעמים" אל
יחסי פנים, הווה אומר אל מלחמת המעמדות,
כחוק כל חברה מעמדית. שמעון בן שטח ואלכ –
סנדר ינאי, גיבורי "מלך בשר
ודם", אינם רק אישים גדולים
וחזקים, המתחרים על מרחב
השפעה ושלטון. בחשבון
אחרון הם נציגי שכבות
שונות, אינטרסים שונים ותו –
רות שונות )שם, עמ' 412(.
ינאי מוצא עצמו בסוף הרומן
נגד העם כולו כיוון שפעל
בניגוד לאינטרסים "העממיים", טוען כנעני.
ברצוני להוסיף קריאה מוטעית, לטעמי, נוספת,
למרות שהיא רחוקה יותר מענייני, אבל הטעות
בין שתי הקריאות דומה וחשובה לענייננו.
קריאה זו הינה קריאתו של דב סדן, המפרש את
הרומן כך: שמיר נותן את אהדתו ל"לשכת הגזית"
על פני "לשכת המלוכה", וזו נטייה הפוכה
ורדיקלית לנטייה בספרות העברית עד אליו
)לדוגמה: יל"ג ב"צדקיהו בבית הפקודות" ששופך
חרפות על היהדות הפרושית( )סדן, 3691, עמ'
892-792(. אליבא דסדן, זו עדות חשובה לכך
שהספרות העברית מתנערת מהתכחשותה ארוכת
השנים למסורת היהודית, למסורת הפרושית.
הטעות בשתי קריאות סותרות אלה היא זהה:
שמיר, באופן מובהק, לא מצליח להכריע ברומן
איזו עמדה עדיפה, עמדת ינאי או עמדת בן שטח,
ואי-הצלחה זו היא התורמת להצלחת הרומן
ונותנת לו את איכותו הפוליפונית והעמוקה. אבל
"חוסר הצלחה" זה נשען על סתירה פוליטית-
מחשבתית עמוקה, שמבטאת דילמה מרכזית של
בני הדור.
אבהיר את כוונתי: כפי שמציין שקד, ניכרת
מהרומנים קרבה נפשית של שמיר לינאי )ולדוד
ב"כבשת הרש", על כך בהמשך( )שקד, 3991, עמ'
142(. אך קרבה זו איננה רק נפשית אלא אף
אידיאולוגית, והיא המסבירה את מרכזיותן של
דמויות כינאי ודוד ברומנים - שלטענת כנעני
וסדן באו להתריס נגדן!
אכן, נתונה אהדתו של שמיר גם לבן שטח,
ובכך צודק כנעני ולא סדן שיש לראות מגמה
"עממית"-מרקסיסטית, מבית מדרשה של מפ"ם,
ולא אהדה כלפי היהדות הפרושית, אך הדברים
סבוכים יותר ולא מגיעים להכרעה ברומן.
ארחיב מעט: במחקרה על הרומן ההיסטורי
העברי במאה ה-02, מציינת רות שנפלד, כי עם
הקמת המדינה עוסקים הרומנים ההיסטוריים
בסוגיות של חופש הפרט לעומת עריצות השלטון,
והמלוכה מתוארת בהם באור שלילי. בכך משוי –
כים רומנים אלה למסורת של "הרומן ההומניסטי
הדמוקרטי" עליו דיבר לוקאץ' )שנפלד, 6891,
עמ' 14(.
אך שנפלד לא מדייקת בכך. "מלך בשר ודם"
מהווה במובהק סטייה מהנורמות הללו כיוון שהוא
מציב במרכזו אישיות "היסטורית" פועלת, שמשנה
את גלגלי ההיסטוריה בכוחה היא. אין כאן דמויות
"בדויות" רבות, שמבטאות תהליכים "עממיים",
קרי, חברתיים-כלכליים, ואם ישנן כמה, הרי שהן
מעומתות עם דמותו של ינאי, שאינו מייצג מגמה
"עממית", ולא ברי מי יכול למי.
שנפלד )שם, עמ' 25-15( מציינת בפליאה את
השקפתו ההיסטורית "המעגלית" של משה שמיר.
השקפה פסימית, לכאורה. אפשר להוסיף על
פליאתה שהשקפה זו ודאי וודאי שחורגת מהש –
קפתו הדיאלקטית-מרקסיסטית "אופטימית" של
לוקאץ'. אבל, לטעמי, שמיר מוכרח להגיע
להשקפה כזו בהיותו חניך לא רק של השקפת
העולם המרקסיסטית, אלא חניך ההיסטוריוסופיה
הציונית, שרואה ב"דור בארץ" המשך לימי
המקרא והבית השני. אם כן ברי שתפיסתו ההיס –
טורית הינה מעגלית.
שנפלד )שם, עמ' 07( מסבירה את הקונפליקט
בין ינאי למתנגדיו כקונפליקט בין אידיאל "הנ –
ביאים" לרעיון "המלכות" הגשמית. אם כך,
לפנינו תמה קלאסית לספרות העברית החדשה,
ועיקר חידושו של שמיר, כפי שציין סדן, הנו
בהיפוך השיפוט, או לפחות בשוויון היחס שניתן
לעמדת "הנבואה". אך כפי שאראה, עמדת מתנג –
די ינאי הולמת את העמדה המרקסיסטית-עממית,
מה שמקנה לה יתר תוקף.
¨¯ÈÓ˘ ¯Â·Ú ¨È‡È ¯„ÒÎχ
¨¯ÓÂÏÎ ¨¢Ì„ ¯˘·¢ ÍÏÓ ‰È‰
˙Ȉ¯‡ ‡È‰ Â˙ÂÎÓÒ˘ ÍÏÓ
‡Â‰Â ¨˙ÈÁ¯ ‡Ï ˙ÈÁÂÎ
ÈÂȈ‰ χȄȇ‰ ˙‡ ˘ÓÓÓ
88