פנים | כתב עת לתרבות, חברה וחינוך

90 / 122

נקודה אחרונה לפני שאפנה לגוף הרומן:
שנפלד )שם, עמ' 99( טוענת שהאנטגוניסט
לדמותו של ינאי הנו אבשלום. אבשלום הנו
"האני האחר" של ינאי. אבשלום הפסיבי לעומת
ינאי האקטיבי. אמנם, במישור הפסיכולוגי, יש
מקום לטיעון הזה )שהולם גם את היחס בין אליק
שמיר למשה שמיר, בקטע קטן וחושפני ב"במו
ידיו", וכפי שהעירו מבקרים שונים(, אך במישור
האידיאולוגי האנטגוניסט האמיתי לינאי המלך
הנו, ללא ספק, שמעון בן שטח ובמידה מסוימת
חוני המעגל והתנועה שלימים כונתה "האיסי –
ים". עמדתו של אבשלום בתווך באה לידי ביטוי
קטע הבא:
"אכן, קרובים היו ]בן שטח וינאי[ למלחמה יותר
משהיו קרובים לשלום, אף שודאי ביקשו שניהם
את השלום בכל נפשם ובכל מאודם. בדבר אחד
הריהם דומים זה לזה, בעמידה זו
שהם עומדים איש על עניינו.
כנגדם אבשלום, כלום אין זו לו
פעם שלישית או שמא רביעית
שהוא מוחל לינאי מרצונו?"
)שמיר, 4591, עמ' 115(
כעת אפנה לגוף הרומן ואבהיר
את עמדתי בתוכו: השאלה הרא –
שונה שצריכים אנחנו לשאול את
עצמנו עם סיום הקריאה ב"מלך
בשר ודם" היא למה ינאי? למה דווקא בחר שמיר
באלכסנדר ינאי?
אם מטרתו בכתיבת הרומן הייתה "להשתמש"
בהיסטוריה שימוש אינסטרומנטלי, כפי שעשו
תנועות לאומיות שונות, בכלל זה "הציונות", הרי
שיכול היה לבחור דמות כיהודה המקבי או דמות
תנ"כית של גיבור כזה או אחר.
לכאורה ניתן היה להשיב שהבחירה נפלה על
ינאי כי בימיו, לראשונה בתקופת הבית השני,
התחיל הפיצול בין התפיסה "הממלכתית"
ל"פרושית". הגישה "הפרושית", גישת רבן יוחנן
בן זכאי ו"יבנה", שלא לדבר על "האיסיים", עם
כל זניחתה הפרקטית, ולפרקים: סלידתה העקרו –
נית, מקיום "ממלכתי", זכתה לביקורת חריפה
באידיאולוגיה הציונית. ברדיצ'בסקי הצהיר שלו
חי בשלהי הבית השני היה מצטרף לקנאים )אגב,
גם הם היו בחלקם "פרושים"...( ולא לרבן יוחנן
בן זכאי.
במובן זה היה אלכסנדר ינאי, עבור שמיר, מלך
"בשר ודם", כלומר, מלך שסמכותו היא ארצית
כוחנית ולא רוחנית, והוא מממש את האידיאל
הציוני. בראייה כזו ינאי, כצדקיהו של יל"ג, אינו
מצליח לממש, או מצליח חלקית, את חזונו
"הממלכתי", בגלל כל אותן תפיסות אנטי ממלכ –
תיות, של "נביאים" או "פרושים", של ירמיהואים
או בן שטחים למיניהם. אם נוסיף על כך אלמנט
של מה שאני מכנה "אנכרוניזם מכוון" ברומן,
המדגיש את מלכותו של ינאי כ"ממלכה בתחילת
דרכה" )כך מהרהר ינאי: "לעומתם בית חשמונאי
שמשו זורחת ומפציעה, וכבר היא מנפצת ובאה,
וכבר היא פרה ורבה, וסופה ממלאה את כל
העולם מקצהו ועד קצהו", שם, עמ' 591(.
יכולים אנו, לכאורה, לסכם כך את הדברים:
ינאי הוא פרוטגניסט "ציוני" קלאסי, על פי
המודל הברדיצ'בסקאי של "העברי החדש":
הויטלי, הפועל, מלא הגבורה והא-מוסרי. הסכ –
נות לגיבור הזה נובעות מנבכי ההיסטוריה
90
‰ÎÒ‰ ˙‡ Íη ˙‡¯Ï Ô˙È
ÌÂÈ˜Ï ¯ÈÓ˘ ‰‡Â¯˘
¯ÒÂÁ· È¯„ÂÓ‰ È˙ÎÏÓÓ‰
Ô‰Â È˘ÚÓ‰ Ô‰ ≠ ˙ÏÂÎȉ
ÌÚ‰ Ï˘ ≠ È‚ÂχȄȇ‰
È˙ÎÏÓÓ ÌÂÈ˜Ï È„Â‰È‰
˙È˘Ù ˙ÈËÈÏÂÙ ˙Â‡ÈˆÓ ∫¯ÈÓ˘ ‰˘Ó