פנים | כתב עת לתרבות, חברה וחינוך

91 / 122

היהודית, מהתפיסות "הפרושיות" האנטי ממלכ –
תיות ו"הרוחניות"-פאסיביות-רפלקסיביות של
אישים כשמעון בן שטח.
ינאי מתלונן במספר מקומות על חוסר הציות
של חייליו היהודים, על חוסר נאמנותם )עיין
למשל: שם, עמ' 261, עמ' 152(.
"יום יום חזר ושינן בלבו כי יהודיו, יהודיו בני
יהודה והשרון והגליל, הם שהמיטו עליו את
מפלתו הנוראה, הם שהכו את צבאו לרסיסים, הם
שהביאו את המהרס עד אל תוך תוכה של ארץ
יהודה. וברי היה לו שלא פורענות רעה היתה זו,
ואף לא אצבע אלהים, אלא מועדים הם לבגידה,
מועדים להפקיר מלכיהם ומושיעיהם, מועדים
לשנאת בית-חשמונאי, לשנאת כל מלכות וכל
שררה שהריהם אומה שבהפקר נוח לה, אומה
שאינה שווה טורחם ויגיעם ואהבתם של שריה"
)שם, עמ' 992(.
וכן: "ישראל, מין רוח רעה
יש בהם, שהיא טובה בשביל
מרד אבל אינה טובה בשביל
ממלכה, ולפיכך לא לקח עמו
במסעיו האחרונים אף יהודי
אחד, להוציא לבלרו וכמה
ממשמשיו" )שם, עמ' 544(.
ניתן לראות בכך את הסכנה שרואה שמיר
לקיום הממלכתי המודרני בחוסר היכולת, הן
המעשי והן האידיאולוגי, של העם היהודי לקיום
ממלכתי. חוסר יכולת כזה בוקר בטקסטים ציוני –
ים קאנוניים נוספים, כ"הדרשה" להזז. אגב:
ביצירה זו, "הדרשה", מבקר יודקה את העם היהו –
די על כך שקורותיו "החיוורים" והפאסיביים אינם
יכולים לפרנס רומנים היסטוריים!
חיזוק לכאורה לראייה הזו הינה קרבתו של
אבשלום, אחי המלך, "הפאסיבי" והרפלקסיבי,
לפרושים ולשמעון בן שטח )לדוגמה: שם, עמ'
051(. חיזוק נוסף לראייה זו של ינאי כפרוטגוני –
סט ציוני "קלאסי" הינה ראייתו כבן "המרחב"
ולא כבן "הזמן", שבאה לידי ביטוי במובאה
הבאה:
"ינאי בן הגליל הוא מעתה. לא בנו של יוחנן
ולא בנו של ארמון-בית-חשמונאי ולא בנה של
ירושלים, ולא בן ביתו של נחום, ולא בן תערובות
ולא בן בושות אלא בנו של גליל, בנו ואדונו של
גליל ההרים, והמערות, והסלעים והרוחות והמ –
טר" )שם, עמ' 13-03(.
הדברים שולחים אותנו ישירות לתיאורו של
אליק, גיבור "במו ידיו" כחי "קרוב-קרוב ליסודות
עצמם, לים, לדגים, לחול לרוח" )שמיר, 8991,
עמ' 91(. שבייד אף עושה השוואה מעניינת בין
ינאי, שהורחק בידי אביו, התרחק מכור מחצבתו
והתקרב לתרבות היוונית מבלי שנספג בה, לאורי
כהנא שגדל חסר תרבות לחלוטין )עיין שנפלד,
6891, עמ' 99(. במובן זה אף ינאי "נולד מהים".
אך איננו יכולים לסכם כך את הדברים מהסיבה
הפשוטה, שמסכימים עליה כל המבקרים, ששמיר
אוהד מאוד את עמדתו של בן שטח. אהדה זו
ניכרת הן בעיצוב דמותו, שמוסריותה נקייה מכל
דופי ואופייה מאיר, הן במקום הנרחב שניתן
לעמדותיו. מניין נובעת האהדה הזו? האם לפני –
נו, כדברי סדן, סממנים ל"חזרה בתשובה" של
אחד מבכירי הכותבים "הצעירים"?
כשמתבוננים בעמדות של מתנגדי ינאי ניתן
לראות עד מהרה שהתנגדותם כפולה: מצד אחד
קיימת אכן התנגדות עקרונית ל"מלוכה". כפי
שניתן לראות בדברי בן שטח הבאים:
"אומה זו לא הייתה לה מלכות ולא היו לה
חילות בשעה שקמו אבותיך וטרדו את צורריה
מהעיר הזאת ומן הארץ הזאת. אין הקדוש ברוך
הוא מכה את ישראל אלא אם כן בורא להם
רפואה תחילה. יהיה העם ראוי אין שום רוח
עוקרתו, לא יהיה ראוי שום מלכות אינה מציל –
תו" )שם, עמ' 913(.
עמדה זו, הסולדת מהכוח, מקבלת העמקה פסי –
כולוגית בשרטוט דמותו של יוסי בן שמעון,
שמחליט לצאת אל המדבר, לאחר שרצח את רוצח
אביו:
"דבר לא נותר בנפשו אלא כורח אחד בוער
ומענה לטהר עצמו מכל דם ומכל זכר של דם.
ישליך את בגדיו מעל בשרו, יטיל עצמו לתוך
אמה של מים, יטבול וירחץ וישוב ויטבול וישוב
וירחץ. אמנם, אין די בזה. אפשר לא ניתנה לו
ברירה אלא שירצח את הנפש. אף על פי כן חטא
הוא בידו, חטא התובע את כפרתו" )שם, עמ' 853(
אולם מצד שני מקבלת ההתנגדות לינאי אופי
"מעמדי" מובהק. אותו יוסי רצח את גובה המכס
אנדרוס בן אנדרוס, שהכביד את אוכפו על תושבי
כפרו ורצח את אביו של יוסי. היוצאים למדבר
מפותים לשוב לירושלים על ידי הכרזת הסנהדרין
על "מחילת עוונות ושמיטת חובות בישראל"
)שם, עמ' 784(.
¨È‡È Ï˘ ÌÈÏ„‚‰ ÂÈ„‚˙Ó
ȂȈ ¨ÔΠ̇ ¨Ìȉ ¨ÈÂÁ ÔÂÚÓ˘
Ï˘ ¢È„ÓÚÓ‰¢ ‰ÈÈÙ‡ Æ¢ÌÚ‰¢
ȇÈ ˙ËÏÁ‰· ˘‚„ÂÓ ‰¯ÈˆÈ‰
˙ÈÏÏÎ ¢˙·ÂÁ ˙ËÈÓ˘¢ ÏÚ
91