כלים בגליונות קודמים: פייסבוק / למידה מודעת / אינטואיציה / פילוסופיה לילדים / מסוגלות אישית ומקצועית /
הכלי: פדגוגיה ביקורתית פמיניסטית.
דיאלוג מוסיקלי / סביבה הרפתקנית / דיאלוג יצירתי / חוזקות / הוראה רפלקטיבית / סמיוטיקה / אוריינות חזותית / ויסות עצמי / השוואה והנגדה / ציור / אתרים לימודיים /
כתיבה תקשורתית / כללי יסוד / טכניקות הישרדות / משחק לימודי / מוסיקה / הומור / למידת חקר / תמריצים / צילום / חוזה כיתתי / פסיכולוגיה חיובית / שפת ההשפעה
ד
ורות של ילדים שגדלו על ברכי האגדה
הקסומה כיפה אדומה, והוריהם, לא
עצרו לשאול מדוע לגיבורת הסיפור
אין שם, וכינוייה הוא על שם בגד. התבוננות
ביקורתית בפרט זה של הסיפור יכולה להניב
הסבר: המשמעות היא שגיבורת הסיפור מחוקה,
לא קיימת. ההיבט הלא שוויוני בסיפורי ילדים –
למשל עובדת היותם של הבנים ברוב הספרים
אמיצים וחכמים, לעומת הבנות – הוא אחד
הנושאים שמעסיקים את הפדגוגיה הביקורתית
הפמיניסטית, אסכולה חדשה יחסית בחינוך
שצמחה בעקבות הפדגוגיה הביקורתית של
המחנך והפילוסוף הברזילאי פאולו פרירה.
אסכולה זו בוחנת נושאים של שוויון ואי
שוויון במערכת החינוך, וחוקרת כיצד מערכת
החינוך מסלילה ילדים לאותם מעמדות לתוכם
הם נולדו. "כיום יודעים שיש מתאם גדול בין
מצב סוציו־אקונומי לאפשרויות שנפתחות או
נסגרות בחיים", אומרת ד"ר חגית גור־זיו,
מרצה בכירה בסמינר הקיבוצים. "לדוגמה, ידוע
שהישגים של ילדים ממוצא אתיופי נמוכים
מאוד. יש מנגנונים שמשותפים להם ולילדים
אחרים שמגיעים ממשפחות ברמה סוציו־
אקונומית נמוכה, ואחד מהם הוא חוסר הנראות
של קבוצת השייכות בתוך תוכנית הלימודים.
לא מלמדים את ההיסטוריה של יהדות אתיופיה,
ומעט מאוד מההיסטוריה הנלמדת היא של
עדות המזרח. ויש לזה משמעות - שכן הנוכחות
של קבוצת הזהות בתוכנית הלימודים מעניקה
לילדים תחושה של שייכות".
המהפכה הגדולה של המאה ה־02 - המהפכה
הפמיניסטית – אף היא אינה נלמדת במערכת
הלימודים, אף שהיא מרשימה ושזורה בדמויות
מופת מרתקות. ההשלכות של היעדר שיח בנושא
ברורות, לדברי גור־זיו: "בגיל 5 לבנים ובנות
יש אותו כוח פיסי, אבל בנים משוכנעים שהם
חזקים יותר מהבנות. מדוע? מחנכים את הבנים
לכוח וכוחניות, וההבנייה המגדרית מתקיימת
כבר בגיל צעיר מאוד. לא רק הבנות, אלא גם
הבנים סובלים מאותה אפלייה. אומרים להם:
'תהיה גבר', כבר בגיל 3".
גור־זיו פירסמה באחרונה את הספר "פדגוגיה
ביקורתית־פמיניסטית וחינוך לתרבות של
שלום", בהוצאת מכון מופ"ת (ראו הרחבה בעמ'
32). הספר מציג את הפדגוגיה הביקורתית־
פמיניסטית, שהגה פרירה בשנות ה־06 ומטרתה
ליצור חינוך שוויוני לכל אוכלוסיות הילדים
ללא הבדל, לאום, גזע, מגדר או אתניות.
הפדגוגיה הביקורתית־פמיניסטית מעודדת
ילדים וילדות למעורבות חברתית ונותנת להם
כלים להשפיע על החיים בסביבה שלהם, כדי
שתהיה הומנית יותר.
כשבל הוקס, פעילה פמיניסטית אפרו־
אמריקאית, פגשה בפרירה, היא ביקרה את
העובדה שבמשנתו הוא אינו מתייחס לדיכויין
של הנשים בחברה - ופרירה קיבל את הביקורת
שלה. הוגות פמיניסטיות שיצרו שיח המכוון
לשוויון נשים הרחיבו את ההתבוננות על כל
קבוצות השוליים, כך משתלבות הפדגוגיה
הביקורתית והפדגוגיה הפמיניסטית.
לדברי גור־זיו, בעידן הרשתות החברתיות
נדמה שכולם מעורבים וחושבים באופן ביקורתי,
אך למעשה החינוך עדיין ברובו משכפל את
הסדר החברתי הקיים. "התוצר של מערכות
חינוך כאלה הוא אנשים בוגרים שאינם שואלים
שאלות ואינם מערערים על הסדר החברתי
שאינו צודק ואינו מיטיב עמם", היא אומרת,
"מבנה בית הספר המסורתי - על הציונים,
הדעות הקדומות וההסללות השונות שבו -
מבטא את הפדגוגיה של המדוכאים שעליה
מדבר פרירה".
גור־זיו שהקימה וניהלה בשותפות את
התוכנית לחינוך לצדק חברתי־סביבתי ולחינוך
לשלום, כתבה תוכניות לימודים בנושאים
של חינוך לדמוקרטיה, זכויות אדם, שוויון
בין המינים וחינוך לשלום, והכשירה מנחים
למפגשי יהודים־ערבים. "צריך לשלב את
התכנים הביקורתיים במקצועיות וברגישות,
ולחבר אותם לעולם הילדים. יותר מכך - צריך
להתחיל שם, מהמציאות של הילדים. הדרך של
פרירה מחוברת לעולמם של הילדים, ומחנכת
ילדים מעורבים, איכפתיים, אקטיביסטים
ורגישים יותר. זה למעשה מה שאנחנו מקווים
ורוצים שיתפתח מחברת הילדים".
עד כמה נוכחת התיאוריה של פרירה
בבתי הספר?
גור־זיו: "בהכשרת מורים יש מעט מקומות
שמלמדים זאת. היתה תוכנית בסמינר הקיבוצים
שנסגרה, אבל במשך שבע שנים הכשירה מורים
לעבודה לפי פדגוגיה ביקורתית. זו אסכולה
חדשה שעדיין לא מקובלת ולא נפוצה מספיק
בישראל. בבית הספר קדמה בירושלים, העובד
לפי עקרונות הפדגוגיה הביקורתית־פמיניסטית,
מלמדים את ההיסטוריה הפמיניסטית ועוסקים
בזכויות אדם. אפשר להתחיל בכך כבר
בכיתה א'".
נושאים פמיניסטיים לילדי הגן ובית הספר?
"כן. הילדות והנשים הן אוכלוסייה גדולה
מאוד שלא זוכה לשוויון. יש הרבה התקדמות
בנושא כמובן, אבל הדרך לשוויון עוד ארוכה.
אם בודקים בתיכונים, הרי שעדיין יש יותר בנות
במקצועות ההומניים ופחות במקצועות הריאליים
שאחר כך מרוויחים בהם יותר. אם אנחנו רוצים
לתת הזדמנות שווה לילדים ממוצא אתני לאומי
וממין שונה, או לילדים בעלי מוגבלויות, נושא
השוויון חשוב מאוד".
הפדגוגיה הביקורתית־פמיניסטית, אומרת
גור־זיו, שואפת ליצור חינוך לתרבות של שלום.
"בחברה השקועה במה שנתפש בעיני הרוב
כמלחמת 'אין ברירה', עיסוק בחינוך לתרבות
של שלום נתפס כשולי והזוי. אבל תרבות של
שלום זה הרבה יותר רחב מ'יש מלחמה או אין
מלחמה'. חינוך לתרבות של שלום הוא גם,
כמובן, שלילת האלימות, אבל גם התייחסות
לאלימות מבנית, אלימות שנוצרת על ידי מבנה
חברתי שבו בעלי הכוח והשליטה פועלים לפי
האינטרסים הצרים שלהם, תוך התעלמות
מחלקים רבים באוכלוסייה. אקטיביזם זה חלק
מתרבות של שלום. זו ההשפעה של כל אחד
ואחד על גורלו. ערכים של שוויון זה לא רק
סיסמאות, הם באמת נוגעים ליכולת של כל
אחד להשפיע".
פמיניזם בכיתה א׳
מנגנוני החינוך הנפוצים משכפלים אפליה כלפי בני מיעוטים,
עניים וגם נשים - כך טוענת תיאוריית הפדגוגיה הביקורתית־
פמיניסטית. ספר חדש של ד”ר חגית גור־זיו מסביר איך
מאת רווית שרף
אפשר לשנות את המצב, כבר בגיל הרך
ארגז כלים
שילוב עקרונות הפדגוגיה
הביקורתית־פמיניסטית במערכת החינוך,
לפי ד”ר חגית גור־זיו:
עיסוק בנושאים אלטרנטיביים החל
: “אפשר לשאול ילדים בגיל
בגן הילדים
הגן שאלות ביקורתיות וחשיבתיות, כמו
למשל שאלה שאני שואלת על סיפור
סינדרלה: ‘מה היא יכלה לעשות במקום
לציית לאחיותיה ולנקות את הבית?
הילדים עונים תשובות מעניינות, כמו
למשל שסינדרלה יכולה היתה לקרוא
לעורך דין”.
הכנסת נושאים אלטרנטיביים
מגדר, לאומיות,
למערכת החינוך:
אתניות וכו’. אלה נושאים שצריכים
לבוא יותר לידי ביטוי בתוכנית
הלימודים.
ילדים
קריאת מציאות ביקורתית:
יודעים לראות מציאות גם אם היא
מורכבת מאוד. “למשל, עוני ועושר”,
אומרת גור־זיו. “ילדים רואים שלילד
אחד יש בריכה בבית ולילד אחר אין
כלום. הם רואים - אבל אנחנו לא
מדברים אתם על זה. אפשר ללמד
מתמטיקה דרך שאלות של עושר ועוני,
דרך ניתוח תקציב המדינה והאם חלוקתו
צודקת והוגנת או לא, להשוות בין
מדינות עשירות למדינות עניות ולהבין
כמה משתכרים בארץ זו וכמה באחרת.
יש הרבה מתמטיקה בתוך החיים שלנו
ושל הילדים ואפשר ליישם אותה”.
“הנושא עכשיו במערכת
פמיניזם:
החינוך הוא ‘האחר הוא אני’”, אומרת גור־
זיו, “זה נושא נפלא. ה’אחר’ האולטימטיבי
בחברה היא האשה, צריך להכניס את
הנושא לתוך הכיתה וללמד כיצד נוצרים
תהליכים של אי שוויון מגדרי בחברה
ומה ניתן לעשות כדי ליצור הזדמנות
שווה לכולם: לבנות ולבנים, ליהודים
ולערבים, לאשכנזים ולמזרחים, לילדי
מהגרי עבודה ופליטים, לילדים עם
מוגבלויות וללא מוגבלויות”.
שאלת סינדרלה
איור: ניר גולן
ינואר 4102
<
42 שיעור חופשי
