אקטואליה
ה
חלטתו של שר החינוך הרב שי פירון -
להקדים ולעסוק בנושא השואה כבר
בגני הילדים - עוררה, מטבע הדברים,
דיון ציבורי ער. אנשי רוח חינוך, עיתונאים
ופסיכולוגים וגם "סתם" הורים ומורים ממשיכים
להתבטא בנושא במסגרת מערכת החינוך,
האקדמיה והתקשורת, ונדמה כי חילוקי הדעות
בין מצדדי המהלך ומתנגדיו יישארו בעינם.
ההחלטה המדוברת הציפה דיון ומחקר
שנמשכים כבר שנים רבות ועוסקים בשאלה
האם בחלוף השנים ובעקבות התמעטות
הדרגתית של ניצולי השואה החיים בקרבנו,
הגיע הזמן לצקת תכנים חדשים בתחום הוראת
השואה. באחרונה נערך בתל אביב יום עיון
מסקרן בכותרת "הוראת השואה - מה הלאה?"
ובמהלכו עלו לדיון שאלות נוקבות שחלקן
אף כפרו בכמה הנחות ייסוד מקובלות בתחום.
הנימה הזאת בוטאה כבר במשפטי הפתיחה
של קולט אביטל, ראש מרכז ארגוני ניצולי
השואה, שיזמה את הכנס. "גם כיום, 07 שנה
אחרי התרחשותה, השואה היא חלק בלתי
נפרד מהתודעה והזהות היהודית - וככזאת
יש מחויבות ללמד אותה במערכת החינוך",
פתחה אביטל, ומיד הוסיפה שאלות מעוררות
מחשבה. "בבואנו להנחיל את מסרי השואה,
האם נסתפק במסר שתפקידנו הוא לדאוג לכך
שלא תהיה שואה נוספת? האם המסר היחיד
הוא שעלינו להיות חזקים כדי למנוע אותה?"
השאלות הללו עמדו באוויר כשהתכנס
המושב הראשון תחת הנושא "לקחי השואה:
פרטיקולריסטי ואוניברסלי", ובמהלכו התברר
כי רוב המומחים סבורים כי אין לקח אחד או
משמעות אחת לשואה אלא, כדברי עו"ד אריה
ברנע, מחנך וחוקר השואה, "מרחב שלם של
מושגים וערכים שאפשר לקשור ללימודי
השואה ובהם הרוע המוחלט, אבל גם סמל
לבחירה בטוב גם במצבים קיצוניים".
למרחב המושגים הזה התייחסו גם שאר
חברי הפאנל, וכל אחד מהם הציג זווית משלו:
שמחה שטיין, מרצה בנושא השואה, ביקש
לחדד את ההבדל בין המושגים לקח ומשמעות
באומרו שלקח הוא סוג של ציווי לעשייה בעוד
שמשמעות היא המושג המתאים לדיון על
השואה, כי היא נתונה לדיון והולמת את התהליך
החינוכי שמבוסס על העלאת שאלות ולא על
חתירה לתשובות חד־משמעיות. במקביל,
הדגיש, "המחויבות שלנו ושל מקבלי ההחלטות
צריכה להיות קודם כל לניצולי השואה ולעם
היהודי".
לעומתו, הדגישה ההיסטוריונית ואשת
החינוך ד"ר נילי קרן שבתנאים מסוימים לא
מתקיים ניגוד חד בין הפרטיקולרי לאוניברסלי.
"צריך להבין שלכל רצח עם יש את הייחוד שלו,
אלא שייחוד זה לא אמור להוביל להתכנסות
ובידול, אלא להפוך את העם שסבל לרגיש
יותר לסבלו של עם אחר", אמרה. בעשותו כך,
הוסיפה, "הוא דווקא מחזק את זיכרון סבלו שלו".
ד"ר ענת לבנה, מנכ"לית בית לוחמי
הגטאות, הצטרפה לרוח דבריה של קרן והדגישה
כי אין להסתפק בעמדה של "לעולם לא לעמוד
מהצד", אלא יש להעמיד במרכז הוראת השואה
את ערכי היסוד הנוגעים לכבוד האדם וזכויותיו
ואת הסובלנות כלפי כל אדם באשר הוא.
נושא נוסף שעלה לדיון היה הגישות השונות
ביחס להחלטה להתחיל בהוראת השואה בגני
הילדים. שתיים ממשתתפות הפאנל, פרופ'
אסתר הרצוג ופרופ' דליה עופר, סברו כי מדובר
בהחלטה שגויה והדגישו את עמדתן לפיה אין
להפגיש ילדים רכים עם נושא השואה. "בגיל
הזה אין לילדים יכולת הפשטה, הם עלולים
לפתח חרדות בעקבות המפגש והסיפורים
הקשים מ'שם'", הסבירה עופר, והוסיפה כי
לדעתה יש להתחיל ללמד את הנושא בכיתות
ד'-ה' ולעבור ללימוד שיטתי של התחום
בחטיבות העליונות.
ומה באשר לחשיפת הילדים לטלוויזיה
שמשדרת מראות וסיפורים קשים ביום השואה?
שאל מישהו בקהל. "צריך להזכיר להורים שיש
במכשיר כפתור שאפשר ללחוץ עליו גם ביום
השואה. הילדים עוד יגיעו לתכנים האלה
בהמשך כי זאת המציאות כאן, אבל לא צריך
להביא אותה אליהם בגיל 3", ענתה עופר.
דעה מנוגדת לגמרי ביטאה משתתפת
אחרת בפאנל, ד"ר בתיה ברוטין, שסברה כי
יש להתייחס לנושא כבר בגיל צעיר דווקא
בגלל המציאות שלנו כאן ."השואה היא חלק
בלתי נפרד מהתודעה ומהשיח הציבורי והילדים
הרי נחשפים לביטויי הזיכרון, כמו הצפירה
והטקסים, וגם לחלק מהתקשורת שמתנהלת
באורח די פרוע בנושא", הסבירה והוסיפה כי
"כאן בדיוק נכנסים לתמונה מערכת החינוך
והמחנכים, שתפקידם לתווך את האירוע
ולמנוע הבנה מעוותת של הנושא ואת החרדות
והטראומות הנובעות ממנו". לדבריה, בגיל הרך
יש להפגיש את הילדים עם השואה דרך סיפורים
אנושיים, תוך הדגשת ערכים כמו קבלת האחר
ובחירה בטוב, וליצור אמפתיה כבר אצל הלומד
הצעיר כדי שבבוא היום יהיה מקורב לנושא.
שני דוברים שהתייחסו גם הם לנושא, ד"ר
אייל קמינקא, מנהל בית הספר הבינלאומי
ללימודי השואה ב"יד ושם", וד"ר אברהם
רוכלי מהסתדרות המורים, הדגישו במיוחד
את חשיבות התאמת החומר הנלמד לגיל הילד
והתפתחותו הרגשית. לדבריהם, יש לערוך את
המפגשים הראשונים של הילדים עם השואה
באמצעות סיפור קטן או תמונה, ולהימנע
מתיאורים והגדרות מופשטים. בתוך כך יש
לחזק ערכים הומניסטיים אוניברסליים וגם
לנקוט גישה רב־תחומית, הכוללת למשל ספרות
ילדים, אמנות וקולנוע, תוך השארת הוראת
ההיסטוריה לשלב מתקדם יותר.
הפאנל החותם את הכנס עסק בפעילות
מחוץ לבית הספר, ובמיוחד בשני האפיקים
המרכזיים בתחום - המסעות לפולין ועדויות
הניצולים. פרופ' חנה יבלונקה הביעה עמדה
חד־משמעית נגד המסעות. לדבריה, העיתוי
של המסעות, זמן לא רב לפני הגיוס, אינו מקרי
ומסמן ניסיון לאחד את כולנו סביב הקונצנזוס
היחיד שעוד נותר לנו. הניסיון הזה, לדעתה,
הוא מלאכותי, לא עולה יפה ויותר מכך, מנתב
את המשתתפים הצעירים למקומות חשוכים
ומחמיץ את העיקר החינוכי.
"הפרקים החשובים מבחינה חינוכית הם
השנים לפני השואה - 000,2 שנותיה הענפות
של יהדות אירופה ותרבותה, שאותה אנחנו
מצווים להמשיך. אלא שבפועל התלמידים לא
יודעים עליה כלום. הפרק השני הוא השנים
של אחרי המלחמה, שבהן עושים הניצולים
את הבחירות האמיצות שלהם. הם בוחרים
לבנות בית, לגדל ילדים, להיבנות במדינה
חדשה ולא להתבוסס בנקמה. לבחירות הללו
יש ערך חינוכי חשוב שהתלמידים מחמיצים",
קבעה יבלונקה, והוסיפה שבמקום להתרכז
בשני הפרקים הללו, מתרכזת מערכת החינוך
בשנות המלחמה, שאין להן לדעתה ערך חינוכי.
"ההתרכזות הזאת בשואה פוגעת ברעיון הציוני.
חוויית חוסר האונים של העם היהודי בשואה
היא הניגוד הגמור של הציונות, שמהותה היא
אמונה בעצמנו ובכוחנו לשנות מציאות".
דעה מעניינת אחרת הביע תת אלוף (מיל')
אמיר השכל, שכבר יצא למסעות רבים, עם
מדים ובלעדיהם, וסבור כי המסע לפולין הוא
מסע של האדם לנפשו פנימה וכי כדי להגיע
בסופו לתובנות מושכלות, דרושים בגרות
וניסיון חיים - ולפיכך אין המסע הזה מתאים
לבני נוער. איה בן נפתלי, מנכ"לית "משואה",
הוסיפה עוד טיעון נגד המסעות כשהביאה
ממצאים ממחקרים אחרונים המלמדים כי
המפגשים של בני נוער עם ניצולי השואה
התבררו כמשפיעים יותר מאשר המסעות
לפולין, שאליהם יוצאים רק מעט מבני הנוער.
יעל אפרתי
יום עיון על הוראת השואה הציף שאלות מעניינות
בדבר הגיל המתאים לספר לילדים על השואה,
ונחיצותם של המסעות למחנות ההשמדה בפולין
השואה
כפי שסיפרתי
לתלמידי
"בבואנו להנחיל את מסרי השואה,
קולט אביטל:
האם נסתפק במסר שתפקידנו הוא לדאוג לכך
שלא תהיה שואה נוספת? האם המסר היחיד הוא
שעלינו להיות חזקים כדי למנוע אותה?"
משלחת נוער מישראל
במחנה ההשמדה
מיידאנק בפולין
צילום: לע״מ
יוני 4102
<
6 שיעור חופשי
