ממורה למורה
רשמים ממסע
למחנות ההשמדה בפולין
א
ילו היו אומרים לי בתחילת
השנה שבמהלך מאי אצא עם
משלחת הסתדרות המורים למסע
לפולין, לא הייתי מאמינה - אך זה קרה,
וב-02 במאי יצאנו במשלחת מכובדת של
63 אנשי חינוך מהמגזר החילוני והדתי
מכל רחבי הארץ למסע לפולין.
בשני מפגשי ההכנה פגשנו את מנהלת
המשלחת חני לידור, יו"ר הסתדרות
המורים בסניף מרחב חיפה, המכהנת גם
כסגנית בכירה למזכ"ל הסתדרות המורים
הארצית. חני התגלתה כאשה רגועה
ומרגיעה, ודאגה לנו כמו אם לגוזליה.
כמה שהיינו זקוקים לזה במסע, ולא
משנה מה גילנו. במפגשים הכרנו גם את
מדריכת המשלחת, תמי שוחט, המתמחה
בהובלת מסעות לפולין ורואה בהדרכתה
במסעות שליחות חיים. תמי שפעה ידע
רב ואנו למדנו ממנה רבות.
כמו כן כללו מפגשי ההכנה היכרות
בין חברי הקבוצה שהיו, כאמור, אנשי
חינוך מכל רחבי הארץ. כל אחד התבקש
להציג את המניע האישי שלו ליציאה
למסע, וכן למדנו והרחבנו את הידע על
פולין, על יהדות פולין לדורותיה וכמובן
על האידיאולוגיה הנאצית. ואולם, שום
דבר שידענו קודם לכן או למדנו במפגשי
ההכנה, לא הכין אותנו למה שראינו
וחשנו באותם המקומות ממש שבהם
התרחשו זוועות השואה.
המסע לפולין לא היווה עבורנו טיול,
אלא מסע מפרך של זיכרון קולקטיבי
ואישי. אצל כל אחד ואחת מאתנו נגע
המסע בנימי נפשו הדקים ביותר. המסע
עורר בקרבנו לא רק פחדים לאומיים
של רדיפה ואנטישמיות אלא גם פחדים
אישיים, ורבים מאתנו הרהרו, לעצמם
וגם בקול רם, "מה היינו עושים אילו
אנחנו היינו נקלעים לתקופת אימה
ותופת זו". התשובות שניתנו היו
מצמררות לא פחות מהתהיות. כולנו
תהינו היכן היה העולם בהתרחש הזוועות,
ובמיוחד תהינו לגבי העם הפולני
שהזוועות התרחשו לנגד עיניו ומתחת
לאפו. כשהפולנים תושבי העיר לובלין
קמו בבוקר ליומם החדש, וכשהשכיבו
את ילדיהם הפעוטים לישון, ממש מעבר
לגדר רצחו הנאצים במיידאנק, בתאי
גזים ובמשרפות יהודים וגם בני אומות
אחרות. מספר הנספים במחנה הארור
נאמד ב-002 אלף נפש.
ורשה, לובלין, קרקוב, לודז'. ערי
פולין הגדולות ששפעו חיים יהודיים
לפני השואה "התהדרו" לצד בתי הכנסת
העתיקים והמרשימים גם בגטאות, שמהם
נשלחו בהמשך היהודים למחנות הריכוז
וההשמדה. הגם שרוב חברי המשלחת לא
הגדירו עצמם יהודים דתיים, הביקור
בבתי הכנסת, או במה שנשאר מהם
ושוחזר, היה פסגה מרגשת בפני עצמה.
בלי קשר למידת הדתיות של כל אחד
ואחת מאתנו, קול השופר ליד בורות
הירי ביער לופוחובה או במחנות ההשמדה
צימרר את כולנו.
במסגרת המסע ערכנו, כמובן, סיורים
במחנות השמדה, שהפולנים החליטו
לקרוא להם מוזיאונים. השם מוזיאון
טרבלינקה או מוזיאון אושוויץ נשמע
לנו מופרך ובלתי הולם, ולדעתנו, היה
ראוי שיקראו למקומות ארורים אלה
אתר הנצחה או אתר זיכרון. הביקור
במוזיאונים אלה דומה לביקור באולפנים
שבהם מצלמים סרטי זוועה. המראות
שרואים בלתי מובנים ובלתי נתפשים.
כל אותן ערימות של משקפיים, מזוודות
ושיער אדם נראות לרגע כמו תפאורה,
אבל אחרי כמה רגעים של התבוננות
ב"מוצגים", ההכרה כי כל מה שראו
עינינו אמיתי הוא, והיה שייך לאחינו
ולבני משפחותיהם, זחלה לתוך התודעה
כמו נחש ארסי והותירה אותנו דומעים
וחסרי נשימה.
תוך כדי הסיור באושוויץ התגבר
בתוכנו הרצון להתכנס על יד הביתן
הישראלי ולשיר את "התקוה" ואז הסתבר
לנו, להפתעתנו, שאסור לשיר שם את
ההמנון שלנו. הפולנים, הוסבר לנו, לא
רוצים פרובוקציות מהסוג הזה. התנהל
ויכוח קטן אם לכבד את נהלי המקום
או להיענות לצורך שבלבבנו, ולבסוף
החלטנו שכאנשי חינוך עלינו לכבד את
נהלי המקום. מיד כשיצאנו מהביקור,
ממש מול הפתח ולעיניהם המשתאות
של מבקרים מכל העולם, עמדנו במעגל
מחובקים ושרנו את "התקוה" כפי
שמעולם לא שרנו אותה קודם. זה היה
אחד הרגעים המרגשים במסע.
כאנשי חינוך גם זכינו לבקר בבית
היתומים שאותו ניהל יאנוש קורצ'אק,
המחנך והוגה החינוך, שכשהגיע תורם
של בני טיפוחיו להישלח לטרבלינקה,
סירב להצעה להינצל לבדו ובחר ללכת
למוות בטרבלינקה עם חניכיו. בזכות
מסירותו לחניכיו הפך לדמות מופת.
קורצ'אק אמר: "ימים רבים לאחר
המלחמה לא יוכלו בני אדם להישיר
מבט איש בעיני רעהו, בלי שיקראו בהן
את השאלה: כיצד קרה הדבר, שאתה חי,
שעמדת בכל אלה? מה עשית?"
גם אנו, כמו קורצא'ק, שאלנו שאלות
רבות במהלך המסע. לשאלת השאלות,
מדוע קרתה השואה, לא מצאנו תשובה
במהלכו, וספק אם נמצא אי פעם. חלק
ע
ַ
ם ר
ָ
ד
ָ
א
ָ
ב ה
ֵ
ר ל
ֶ
צ
ֵ
מאתנו חושבים כי י
יו, ואם רק תתן לאדם הזדמנות
ָ
ר
ֻ
ע
ְ
נ
ִ
מ
ישחרר את יצריו האפלים וישתלח
בסובבים אותו ויתאכזר אליהם, גם אם
הם מבני מינו. בודדים מאתנו נטו להגן
על כל משתפי הפעולה וטענו שפעלו
מפחד ואימת המרצחים הנאצים.
לא הגענו למסקנה סופית, רק לתובנה
שכן, צריך להצטרף למסעות בפולין, וגם
אם יש הטוענים למסחור השואה ולזילות
זכרה, אני טוענת בשם חברי למסע
שעלינו, כמחנכי הדור, לראות במו עינינו
את מה שנשאר ולספר וללמד זאת, גם
לצורך הזיכרון וההנצחה. בשם עצמי אני
רוצה להעיד כי בשעה שקראתי את שם
בני משפחתי שנספו בשואה בטרבלינקה,
ולרגע אחד מתוך הנצח שמותיהם שוב
נישאו באוויר, הרגשתי תחושת ניצחון
קטנה - כי הנאצים, למרות מאמציהם,
לא יכלו לנו.
כך חשה גם ריקי בונדי מבית הספר
"איתמר בן אב"י" ביפו, חברתנו למסע,
המספרת: "השנה הייתי נציגת המשלחת
של הסתדרות המורים בפולין. החלק
שהכי ריגש אותי במסע, והיה עוצמתי
ולא פשוט, רגשית ופיזית, היה הטקס
שבו לקחתי חלק באושוויץ/ בירקנאו.
עמדתי במקום הכי איום, על אדמה
מקוללת ורווית דם אנשים שכל פשעם
היה היותם יהודים, וכאשת חינוך קראתי
תיגר על האויב הנאצי שאיים להשמידנו
עד כלות זרע אך ללא הצלחה. מדי יום
נלחמת מדינתנו על זכותה לעצמאות,
מכיוון שאנו חיים בין אויבים, וכחלק
ממערכת החינוך של מדינת ישראל אני
מניפה בצעקה אילמת את דגל המדינה
ואומרת 'ניסיתם אך לא הצלחתם להביס
אותנו, אתם לא יכולים לנו'. אנחנו חלק
ממערכת החינוך של מדינה עצמאית
וחזקה של כלכלה והישגים בתחומים
רבים, של מדענים המגיעים לפרס נובל
ומצעידים את העולם קדימה.
"אנו פוקדים קברי אחים שלא זכו
לחיות, לחייך, לבכות ולאהוב, ונוצרים
את נצח ישראל לעד. אני מאמינה
שמדינתנו תמשיך לשרוד ולא תצטרך
לעמוד שוב מול חיית האדם – היטלר.
"אני ממלאת אחר רצונה של דוניה
רוזן, שבהיותה ילדה שרדה את השואה
ועלתה לישראל, וכתבה ביומנה: 'רוצה
אני לבקש מכם שלא תשכחו את המתים,
שתקימו יד לנו... פסל לא משיש ולא
מאבן – אלא ממעשים טובים, אני
מאמינה באמונה שלמה שרק מצבה כזאת
עשויה להבטיח לנו, למדינתו, ולילדינו
עתיד טוב יותר – כדי שלא ישוב אותו
רשע להשתלט על העולם ויהפוך את
החיים לגיהנום'. אני מבטיחה להמשיך
ולהצמיח דורות של ילדים שיידעו לזכור
ולא לשכוח".
המורה אורית
המורה אורית יצאה אל מיידאנק וטרבלינקה במסע מיוחד
של חברי הסתדרות המורים. היא וחבריה מספרים על מסע
רגשי מטלטל אל התופת - ועל התקווה וההבטחה לעתיד
המסע לפולין לא היווה עבורנו טיול, אלא מסע מפרך של
זיכרון קולקטיבי ואישי. אצל כל אחד ואחת מאתנו נגע
המסע בנימי נפשו הדקים ביותר. המסע עורר בקרבנו לא
רק פחדים לאומיים של רדיפה ואנטישמיות אלא גם פחדים
אישיים, ורבים מאתנו הרהרו, לעצמם וגם בקול רם, "מה היינו
עושים אילו אנחנו היינו נקלעים לתקופת אימה ותופת זו״
חברי משלחת
הסתדרות המורים
לפולין
צילום: חנוך בינייש
שיעור חופשי 7
> 2014
יוני
