23 / 94
עט
השדה
23
העיבודיםשחזרו בשיחהצוותי עודבשלביםהראשוניםשלההדרכהאפשרו אתראשיתההיכרות
של חברי הצוות, תחילה בינם לבינם ובינם לבין המדריכים. רק בשלבים מאוחרים יותר התרחבה
ההיכרות אל התלמידים והוריהם. להלן דוגמה לעיבוד המתאפשר במפגש צוותי:
אני רוצה להציע כמה מחשבות שעלו מהשיח שלנו היום ולשמוע את שלכם. אני חשה
את האינטימיות בחדר. הקולות שלכם נשמעים. אין תמימות דעים לגבי הדרך הנכונה עם
התלמידים. חלקכם חשים כי מה שיביא להצלחה זה ללמד עוד ועוד ובכל מחיר; חלקכם
חשים מרומים אל מול המטלה הבלתי אפשרית, לניסיונכם. ויש גם את מי שבוחר שלא
להשמיע את קולו, אולי כי חש לא נתרם או שלא בנוח או לא שייך. המצוקה בחדר גדולה,
אני מתפעלת מהנחרצות שלכם ללמוד איך ומה נכון לעשות. ייתכן שנצליח ביחד לאפשר
לספקנים השקטים למצוא עניין במתרחש פה. במהלך המפגשהיו לי אסוציאציות על החוויה
של התלמידים בכיתה, מי חש בטוח, מי חש זרות, עד כמה הקולות השונים של התלמידים
נשמעים, מי משמיע את קולו, מי מעלים את עצמו, אל מי התכנית מדברת. מורים מעטים
מאמינים שאפשר להצליח עם תלמידים שלהם סיפור חיים כל כך קשה. הרוב מביע ספקות.
אנחנו יכולים ללמוד על המתרחש בכיתה דרך החוויה הצוותית. לעתים מתרחשים תהליכים
מקבילים בין החוויהשל הצוות עצמו לבין החוויהשל התלמידים. במהלך תכניתמפנה הזדמן
לי ללמוד שתלמידים המרגישים זרות ואי-שייכות לסביבה החינוכית מפתחים התנגדות
אקטיבית ללמידה ולמלמדים. זכור לי אחד התלמידים, עולהמאתיופיה, ששיתף אותי בסיפור
אישי נוגע ללב. הוא סיפר שבהיותו תלמיד בכיתה א’, כאשר התבקש על ידי הפסיכולוג למיין
צורות גאומטריות, דאג לסדר אותו. הוא חשף את בערותו ואת אי-ידיעותיו, כאשר מיין את
הצורות באופן שגוי במכוון, וכך הגיע לחינוך המיוחד. הילד סיפר לי על עוד רגעים קשים
שבהם הרגיש לא שייך, עד שפיתח דפוס התנהגות של שתיקה והימנעות מכל למידה
המתרחשת בבית הספר. במרוצת הזמן לא היה צריך להתאמץ שלא להיטמע בתרבות
הזרה של המורים, הוא פשוט צבר פערים כה גדולים, שהתקשה באופן ממשי ללמוד.
כעבור שלושה חודשים של הדרכה הגענו לצומת שהביא לידי תפנית של ממש במסוגלות של
הצוות החינוכי לפעול בדרך ההולמת יותר את צורכי ההתפתחות של התלמידים. הצוות החל
להרהר בדרכו החדשה. מורים רבים הרגישו עייפות נפשית ופיזית, כי לא ראו פרי לעמלם.
אנחנו מבולבלים. משקיעים את מיטב זמננו, אבל משהו לא עובד. התלמידים לא מאמינים
בנו. אנחנו כל כך רחוקים מהמטרה שהצבנו. איך באמת נצליח?! (אמיר).
אפילו ההורים התחילו להתלונן שאנחנו מכבידים על ילדיהם. הם לא מאמינים בדרכנו. כמה
תלמידים אמרו: “המורים השתגעו לגמרי. מה הם רוצים מהחיים שלנו?” (רפי).
אני שמחה שאתם מתעוררים. חשבתי שאיבדתם את הראש. מה, באמת האמנתם שאפשר
לשנות אותם?! אני לא יודעת אם בית ספר יכול לפתור להם בעיה שנמשכת כל כך הרבה
שנים (אירית).
אל תמהרי כל כך. אנחנו, סליחה, “אני”, יודע שאפשר להצליח איתם, אולי לא בדרך שבחרנו.
אם נקשיב להם ונשמע מה מציק להם, אולי נמצא מה אנחנו לא מבינים. בשביל זה יושבים