בגלל בעיה בריאותית לא התגייס לצבא ובגיל
71 יצא לדרום אמריקה עם חבר, ועסק בסחר ביה
–
לומים. עם שובו לארץ ביקש להתקבל למכינה
באוניברסיטת חיפה. לא הייתה לו תעודת בגרות,
"יש לי רק תעודת לידה", אמר לסופיה מנשה, אז
ראש המכינה ללימודים קדם אקדמיים והיום פרופ'
להיסטוריה באוניברסיטת חיפה. בשיחה ביניהם
היא הבינה כי מדובר בצעיר נבון ועשיר בידע,
והחליטה לקבלו למכינה. מה שכנע אותה? לימים
סיפרה כי הניצוץ בעיניו, תבונתו הרבה וגם היכו
–
לת שלו לנתח טבעת שענדה. משם הדרך הייתה
סלולה. לימודי תואר ראשון באוניברסיטת חיפה
ולימודי תואר שני ושלישי באוניברסיטת תל אביב.
אילן גור-זאב היה בעיני, וגם בעיני אחרים,
חידה לא פתורה. רבים ניסו לאחוז בו, אבל הוא לא
איפשר זאת. הוא דרש כל העת לברוח. אל הפוא
–
טי, אל הארוטי, אל האופטימי ואל הפסימי, אל
ההתגברות ושורשי הנרמול, אל הארוס והאלתור.
המלאכה האמיתית שלו הייתה לחתור בים סוער
של רעיונות ולהימנע מלעצור על איים מלאכותי
–
ים של שיטות מחקר בדוקות ומסקנות תקפות.
גור-זאב לא היה מסוג חוקרי החינוך שביקשו
את המסקנה התקפה בסופו של מחקר כמותי או
איכותני, והוא גם לא כתב כך. לכן, חלק מהאנ
–
שים שהתבלבלו ממשפטיו הארוכים, המפותלים,
האין סופיים, חסרי הפסיק והנקודה, נטו לא אחת
להביע ספק בדברים שכתב. הם לא היו מספיק
תקפים, כך טענו. ככל שהמשפטים התארכו מצד
אחד, והפכו נחרצים מצד שני, הוא עורר חשש
גדול יותר. מנגד, לעולם לא היו יכולים לזלזל בו.
את חוסר יכולתם להבינו, או לנסות להבינו, תלו
בכך שהוא אינטואיטיבי, חסר מובנות ולפיכך
חסר שחר.
פרופ' אילן גור-זאב היה לא רק פילוסוף של
החמיקה, אלא גם פילוסוף של האופוזיציה. במאמר
שפרסם בשנה האחרונה הפילוסוף פיטר מק'לרן ב-
Theory
and
Philosophy
Educational
הוא
כתב: "עבודתו של פרופ' גור- זאב הונעה בעקרון
האופוזיציה לכל צורה של דיכוי. הוא היה הומני
–
סט אוניברסלי אשר קשר עצמו למדדים חשובים
של מסורת יהודית". אכן, גור-זאב היה אופוזיציו
–
נר חריף לדרך החינוך הנוקשה, הסגורה, המבקשת
לכבוש אותנו, לעצבנו, לתחום אותנו.
ÍÂÈÁ‰ ˙¯Â˜È· „ÂÒÈΠ˯ÂÙ˜¯Ù
Èχ¯˘È‰
עבודת הדוקטורט של גור-זאב, שהורחבה
לספר "אסכולת פרנקפורט וההיסטוריה של
הפסימיזם" )הוצאת מאגנס, 6991(, החלה את
עיסוקו בסוגיות הקשורות בפדגוגיה הביקורתית
והשתמעויותיה במרחבים קונקרטיים. בספר זה
5
·‡Ê≠¯Â‚ ÔÏȇ ßÙ¯Ù
‰Â¯Á‡‰ ‰‡ˆ¯‰·
