סופיה דיאספורית וחינוך שכנגד
דיאספורי כחלק מהגות חינוכית פילו
–
סופית, המבקשת אלטרנטיבות חינו
–
כיות לא במובנן המערכתי-ארגוני-
בית ספרי, אלא מתוך התייחסות לחי
–
נוך כמושג כולל במשמעותו החברתית
והפילוסופית.
השימוש בצמד המילים "חינוך
רש
ּ
לגלותיות" בספרו של גור-זאב פו
על ידי חלק מקוראיו באופן שגוי,
כניסיון לחנך ולעודד לחזרה לגולה
מחוץ לגבולות מדינת ישראל, ואף
כביטוי לפוסט ציונות או אף לאנטי
ציונות. תחילה הוא אכן כתב כי
"במובנו הפשטני, תעודתו של החינוך לגלותיות
היא להבטיח שילדינו יהיו מצוידים היטב
לקראת השיבה לחיים בגולה". אבל בהמשך קבע
שחינוך לגלותיות אינו מתמצה בחינוך המכשיר
להתנהלות יעילה וראויה של אדם קוסמופוליטי,
אלא מכוון בראש ובראשונה לאורח חיים אתי,
יצירתי, היונק מהפילוסופיה הדיאספורית ומה
–
אידאה של הגלותיות ביהדות, ומוביל להולדתו
של האדם המאלתר תמיד.
בעיני, גור-זאב קושר כאן את החלקים הפסי
–
מיים של אסכולת פרנקפורט, היוצאים נגד המצי
–
אות החרשותית, הסגורה, הנעולה והכלואה, עם
ביקורת החינוך הישראלי כמרחב של אלימות
ונירמול, ועם דרישה לצאת נגד הבית. פילוסופיה
דיאספורית, לפיכך, אינה עוד שיטה חינוכית
המבקשת לשנות את המציאות ולהציע אופק
פדגוגי בבית הספר או בכיתה, אלא היא משתיי
–
כת לתולדות הרעיונות הפילוסופיים ויוצאת נגד
מאמץ לבנות מקום, מרחב שהוא בית, לחלל את
הבית של האחר או לשוב הביתה. היא מתייחסת
לדיאספוריות לא כאל מקום מאיים, אלא כאל
מרחב מאפשר, המנוגד למקום שיש בו קביעות
והבטחה ליציבות לכאורה במובנה הלאומי, האי
–
דיאולוגי, החברתי, הפוליטי או אף במובן של
נוחות כלכלית.
פילוסוף האופוזיציונריות והחמיקה מבקש
בשלבים אלה לקשר את הביקורת על החינוך
המנרמל, את עידוד החינוך שכנגד עם יציאה
למרחב חדש של קיום נפשי, פסיכולוגי אבל גם
חינוכי וקולקטיבי. מה הוא אותו מרחב? מרחב
של התנהלות נומדית שיש בו נדידה, כפירה בסדר
הקיים, היעדר מרכז, ספונטניות, והיא מרכזית
להבנת האופן השונה שבו מתפקדת הגלות ביחס
למולדת. זהו ממד חיים אתי שאינו רלטיוויסטי
ואינו ניהיליסטי. יש בו דינמיות שאינה הכרח ואף
לא אפשרות אלא היא ערך, שליחות מוסרית ויי
–
עוד אל מול הטוטליות, הכוחנית והארצית.
חינוך לגלותיות, כמו גם פילוסופיה דיאספו
–
רית, מכוונים בראש ובראשונה לאורח חיים אתי-
יצירתי היונק מהאידאה של הגלותיות ביהדות
ומוביל להולדתו של האדם המאלתר, המממש את
לב היהדות במובן הקוסמופוליטי וכאפשרות חיים
אנושית-כללית שאינה מסתגרת בטריטוריה,
בקולקטיב או במסורת היהדות. המהות היהודית
מתממשת כך במאבק משיחי על גאולת העולם
והיא מנחילה כישורים בעולם רב-תרבותי, הכפוף
כולו להיגיון ולפרקטיקות של הגלובליזציה
הקפיטליסטית.
הפילוסופיה הדיאספורית מתייחסת לגלות לא
כאל מקום מאיים או בלתי ברור, אלא כאל רחם
במובנה החם והמאפשר אך המנוגד למקום שיש
ת והבטחה ליציבות לכאורה במובנה
ּ
בו קביעו
הלאומי, האידיאולוגי, החברתי, הפוליטי, או אף
במובן של נוחות כלכלית. כדברי גור-זאב, "בי
–
נות לאפלוליות אינסופיותה, לאור עקרון התקווה
ובנוכחות אנושית בלבד, מתעברת המובנות
ת מזרעי 'האחר לחלוטין' ומת
ּ
בריו
ָ
מאליה של הד
–
גבשת הנראות של ההוויה, עד להתחוללותה לכדי
'הפרובלמטיקה של המשמעות'".
על פיו, על חינוך זה, המבוסס על הפילוסופיה
ת נפשית,
ּ
הדיאספורית, "להנחיל לא רק כשירו
יכולות קומוניקטיביות, כישורים לשוניים
וכשירות
תרבותית עשירה להתנהלות נומדית הן
במציאות הפוסט-מודרנית והן בשוליה המודר
–
ניים". התנהלות נומדית שכזו, כלומר לא קבו
–
עה, לא סטטית אלא דינמית, אינה מספיקה. על
פי גור-זאב, "החינוך לגלותיות קשור בטבורו
להיבטים הראשוניים, העמוקים, הפילוסופיים-
אקזיסטנציאליים של הדיאספוריות כחינוך-
שכנגד, כממד חיים אתי, שאינו רלטיוויסטי
ואינו ניהיליסטי".
ת
ּ
על פי הפילוסופיה הדיאספורית, הדינמיו
אינה הכרח ואף לא אפשרות, אלא היא ערך, שלי
–
חות מוסרית וייעוד אל מול הטוטליות, הכוחנית,
הארצית, המתפרטת לאינספור ממדי חיים, רובדי
קיום והכרח מטאפיזי. החינוך לגלותיות שהוא
11
¯„‡ ¯Â„‡È˙
