במגרשים יש סיבה מוצדקת, והיא חוסר היכולת
לשלוט ברגשותיהם. לדעתם, אין להעניש על
התנהגויות שמקורן בהצפה רגשית, כזו המתעור
–
רת באופן טבעי אצל הצופים במשחק ובאה לידי
ביטוי, בין השאר, בשימוש באלימות מילולית או
פיזית. יתרה מזאת, ברוב המקרים, התנהגות זו,
גם כשהיא לעתים כוללת התבטאויות גזעניות,
מעידה על משהו שבבסיסו הוא חיובי: הפגנת
נאמנות, גאווה והזדהות רגשית עם הקבוצה, עם
הלאום וכו'. מכאן, שלא רק שאין מקום לשפוט
אותם, אלא להפך, יש לזכותם בדברי הערכה.
לחיזוק הטענה, שמקור התנהגותם התוקפנית
הוא דחפים שאינם בני כיבוש, ומכאן שאין הם
אחראים לה, מביאים הצעירים דוגמאות של
אירועים, שבהם התנהגותם לא רק שהייתה מנוג
–
דת להיגיון, אלא אף גרמה להם או לקבוצתם נזק
לא מבוטל. מדובר במצבים
שבהם הופנו הכעס והתסכול
לא אל אוהדי הקבוצה היריבה,
אלא דווקא לאוהדים של קבוצ
–
תם. כך, לדוגמה, סיפר נער בן
81, כי באחד המשחקים, זכה
אחיו הצעיר למטר של קללות,
ובהמשך גם ל"מכות רצח"
מאוהד אחר של אותה קבוצה,
רק משום שלטעמו של זה, דיבר בקול גבוה שהפ
–
ריע לריכוז ולהנאה מהמשחק. האח יצא להגנת
אחיו הצעיר, והאירוע התפתח לקטטה, שטופלה
לבסוף בידי המשטרה.
התנהגות אלימה, לדידם של הצעירים, יכולה
כאמור להופיע לא רק ברגעי אכזבה, אלא גם
כביטוי של שמחה! זהו, לדוגמה, ההסבר לירידה
לדשא ארבע דקות לפני סיום המשחק, ולהתפר
–
עות בעקבות ניצחון הקבוצה האהובה. היטיב
לבטא זאת אחד הנערים: "אתם )המבוגרים( צרי
–
כים להבין שני דברים: הראשון, שגם שמחה
יכולה להפוך למשהו אלים. והשני, שזה כיף גדול
ללכת מכות, בעיקר אחרי משחק מרגש במיוחד.
אבל לא אחד מול אחד, אלא ב'קטלה' )קטטה
המונית בין חבורות, בדרך כלל לאחר המשחק(,
וזה קורה רק במשחקי כדורגל."
תגובות של התרגשות, המלוות באלימות מילו
–
לית, אינן מוגבלות, כך מתברר, לתחומי האצט
–
דיון בלבד. הן הופיעו בצורה מוקצנת גם במהלך
העבודה בסדנה למניעת אלימות, כאשר הוקרנו
בפני הנערים קטעים של תקריות אלימות במגר
–
שי הספורט. הצפייה בסרטונים עוררה בקרב
המשתתפים אותה תחושת 'התעלות' המוכרת
מהמגרשים, והיא לוותה בתנועות גוף, במחיאות
כפיים, ובקריאות עידוד או בוז.
העברת האחריות לאלימות במגרשים לגורמים
חיצוניים -
לצד ההסברים המייחסים את האלי
–
מות במגרשי הכדורגל לגורמים אישיים ופנימי
–
ים, מעלים הצעירים סדרה של טענות מנומקות,
המטילות את האחריות הראשונית להתעוררות
התופעה על גורמים חיצוניים, יחידים או גופים,
הדוחקים אותם לכדי איבוד שליטה עצמית,
שתוצאותיו הן שימוש באלימות.
סינון ואפליה מכוונים - חלק מהצעירים מלי
–
נים על ה"סלקציה" בכניסה לאצטדיונים, הנובעת
מחשש שהם, הנתפסים כאלימים בפוטנציה, עלו
–
לים לממש פוטנציאל זה. עיקרן של תלונות אלו
מתמקד באופן התשאול ובבידוק הביטחוני המש
–
פיל ברחבת הכניסה. רובם טוענים כי היחס
החשדני כלפיהם נובע מדעות קדומות ומסטריאו
–
טיפים הנוגעים למוצאם, לגילם הצעיר, לאופן
לבושם וכו'. לטענתם, דווקא התדמית השלילית
שדבקה בהם היא הדוחפת אותם לשימוש באלי
–
מות, בבחינת נבואה המגשימה את עצמה.
תגובות תוקפניות, שמקורן בתחושות עמוקות
של אפליה מהסוג שציינו, בולטות יותר בקרב בני
נוער החסרים יכולת תכנון, שליטה על דחפים,
איפוק ודחיית סיפוקים. השילוב בין תחושת
העוול לקשיים הרגשיים וההתנהגותיים, מעצים
את התגובות התוקפניות.
18
„·Ï· ÂÊ ‡Ï ‰ÚÙÂ˙‰
È· Ï˘ Ì˙ÏÁ ˜¯ ‰È‡˘
‡È‰ ÌÈ˙ÚÏ˘ ‡Ï‡ ¨¯Ú‰
‡˜Â„ ߯˘Î‰ß ˙Ï·˜Ó Û‡
ßÌȇ¯Á‡‰ Ìȯ‚·ӉßÓ
