תגובות לא מידתיות של האחראים - רשויות
הפיקוח ובעלי תפקידים הקשורים למשחק שוט
–
רים, מאבטחים וסדרנים, נוהגים, לדעת הצעירים,
בחוסר כבוד ובחוסר סבלנות באוהדים. תגובות
קיצוניות אלה שכיחות בעיקר אחרי תקריות חרי
–
גות, המתרחשות ביציעים או במגרשים עצמם.
לטענת הצעירים, ההחלטות השרירותיות בעניינם
מתקבלות במהירות, ללא בירור אמיתי, ולעתים
גם בשל גחמה של אחד מבעל התפקידים, וכך
יוצא ש"החפים מפשע, אלה שלא עשו דבר, נענ
–
שים סתם."
צפיפות ואי-סדר - הצעירים מעלים תלונות על
ההמולה סביב שערי הכניסה ובמגרשים עצמם,
במיוחד באירועים שבהם מגויסים גם סוסי משט
–
רה. לדבריהם, בשל פקקי תנועה בדרך לאצטדיון
ובסמוך לו, ועקב מצוקת חנייה, הם מגיעים
למשחק עם סף עוררות גבוה. במצבים אלה, גם
אירועים נייטרליים לכאורה נתפסים כפרובוקטי
–
ביים וגוררים תגובה מיידית.
עלויות הכניסה - לטענת הצעירים, כרטיסי
הכניסה, האמורים להימכר לבני נוער במחיר
מוזל, אוזלים לעתים קרובות במהירות, ולצעי
–
רים המגיעים לקופות, מוצעים הכרטיסים
במחיר מלא.
האשמות כוללניות ולא ממוקדות - טענות
המופנות כלפי הממסד ונציגיו, ודמוניזציה של
מגזרים, קבוצות וארגונים, משמשים אף הם
להצדקת האלימות. אלה כוללים גם תיאוריות
של קונספירציה, כגון שליחה מכוונת של מתח
–
זים כדי לעורר מהומות ולהזיק לקבוצות מסוי
–
מות, ועוד.
הבאת שחקנים זרים - העסקת שחקני כדורגל
לא יהודים עוררה שורה של מעשי אלימות ובי
–
טויי גזענות. את האחריות לאלימות במקרים
הללו מטילים הצעירים על הגורם שהזמין את
השחקנים הזרים לבוא ולשחק בקבוצה המקומית.
˙„ÓÚÓ ˙ÂÏÂÚ‰ ˙·Â˙ ˙˜ÒÓ
ÌȯÈÚˆ‰
שורה של מסקנות ותובנות חשובות עולה מני
–
תוח העמדות, הנימוקים והתחושות של הצעירים
שנבדקו:
ציפיות ריאליות - בשל מורכבות התופעה וקש
–
ריה עם גורמים נוספים, חשוב להציב ציפיות ריא
–
ליות לגבי המאבק באלימות במגרשי הכדורגל.
העבודה עם בני הנוער מעלה, כי בחלק גדול מן
המקרים, האלימות במגרשים אינה אלא בבואה
של המתרחש בחברה הישראלית. התגובות השכי
–
חות למצבי כעס, תסכול או אכזבה במהלך
המשחקים, דומות לתגובות של צעירים במסגרות
חייהם האחרות, בהן מערכת החינוך, המועדונים,
הכבישים ועוד. האלימות במגרשי הכדורגל היא
אפוא לא רק תוצר של המשחק עצמו, אלא גם של
עמדות, ערכים ודרכי תגובה הרווחים בקרב קבו
–
צות חברתיות מחוץ לאצטדיון. האירועים במגר
–
שים אינם אלא שלוחה של האלימות הכללית,
ההולכת ומסלימה בשנים האחרונות, ומכאן שטי
–
פול נקודתי בה יהיה בהכרח טיפול חלקי בלבד.
בין ענישה לחינוך: עוד נמצא, כי הרחבתם של
חוקים מרסנים, החמרת האכיפה, וחיזוק הענישה
כאמצעים להתמודדות עם האלימות במגרשי
הכדורגל, אינם מרתיעים דיים. ברור כי יש להגיב
במהירות לאירועים שבהם נעברה עבירה ובהתאם
לנהלים ולחוקים, אך מניסיוני, הבחירה בענישה,
או אפילו בעצם האיום בה, אינה גורמת לאלים
הפוטנציאלי לרסן את תגובותיו, לבדוק באופן
רציונאלי את התנהגותו, או לשקול את הרווח
וההפסד שבהתנהגות זו. הגישה המצדדת בחיזוק
הענישה כדרך עיקרית לטיפול בתופעה, זוכה
לאחרונה ליותר ויותר רוח גבית, בעקבות לחצים
מצד הציבור הרחב, משרדי הממשלה הרלוונטיים,
פוליטיקאים ואמצעי התקשורת. קולות אלה,
המבקשים, ובצדק, פתרון יסודי ומהיר לתופעה,
גוברים במיוחד לאחר אירועים חריגים המסוקרים
על ידי התקשורת וזוכים לכותרות מרעישות.
אלא שלא רק על המערכת המשפטית ועל
גורמי אכיפת החוק מוטל להציע פתרונות לבעיה.
לצד הקושי המעשי הכרוך באיתור מתפרעים
נסערים בתוך קבוצת צופים גדולה ואחוזת התרג
–
שות, ובזיהוי האלימות הסמויה, זו המתרחשת
מחוץ למגרשים, ישנו עניין עקרוני וחשוב: ברוב
המקרים, התגובה הענישתית, על סוגיה ודרגו
–
תיה, מצליחה לדכא בעיקר את הסימפטום החי
–
צוני של התופעה, ותוצאותיה מוגבלות לטווח
הקצר. זאת משום שאין היא מכוונת מלכתחילה,
ולכן גם אינה מצליחה, לחנך לאי אלימות, לסו
–
בלנות ולהגינות בספורט. כפי שקורה גם בזירות
אחרות )לדוגמה, התעללות בבעלי חיים(, בלא
הבסיס החינוכי, המניעתי וארוך הטווח, מוצאים
התוקפים דרכים חדשות ויצירתיות לממש את
19
