אינה מרתיעה קהל נרגש בעת סערה, היא רק
מעבירה את גילויי האלימות לזירות מסתור
מחוץ למגרשים. חשוב מזה, היא אינה מחנכת
לסובלנות ולהגינות בספורט. רק חינוך מניעתי,
ארוך טווח, יוביל לשינוי תודעתי והתנהגותי,
ויוכל להבטיח ששינוי כזה יישמר לאורך זמן
ויבוא לידי ביטוי גם באינטראקציות חברתיות
המתרחשות מחוץ למגרש.
המסקנה הנובעת מכל האמור לעיל היא,
שהטיפול באלימות במגרשי הכדורגל, כתופעה
חברתית, חייב להיות כוללני ולהקיף את כל סוכני
ההשפעה על בני הנוער בספורט. על העבודה
להיעשות בשלוש מסגרות עיקריות: 1( עבודה עם
ילדים ובני נוער, המשלבת ידע תיאורטי על
גורמי האלימות והיכרות עם החוקים הרלוונטיים,
פיתוח כישורים רגשיים וחינוך למודעות עצמית;
2( הדרכת הורים שילדיהם משחקים בקבוצות
כדורגל, תוך התמקדות בגילויי האלימות במגר
–
שי הספורט; 3( עבודה עם מאמנים ושחקנים,
להעלאת מודעותם למידת ההשפעה שיש להת
–
נהגותם במגרש על קהל הצופים הצעיר.
על מידת יעילותה של התוכנית המוצעת כאן
יעידו הממצאים שנאספו במסגרת העבודה
הקבוצתית על אלימות במגרשים. בעקבות
הסדנאות, נרשם שינוי ממשי בעמדות, בערכים
ובהתנהגות של הצעירים שהשתתפו בהן. זהו
נתון מעורר אופטימיות, ואפשר למנף אותו
לצורכי המאבק באלימות הגואה בחברה היש
–
ראלית בכלל.
23
