≠ ÌÈ˘¯‚Ó· ˙ÂÓÈÏ‡Ï ˙·ÈÒ‰
¯Ú‰ È· ÈÈÚ·
תיאוריות פסיכולוגיות, סוציולוגיות ואקולוגי
–
ות מנסות להסביר את תופעת האלימות במגרשי
הספורט. במחקר ובפרקטיקה, בארץ ובעולם,
נמצאו גורמים שלהם יכולת לנבא את התפתחות
התופעה או להאיץ אותה. עם אלה נמנים מחאה
חברתית, צורך בהפגנת נאמנות לקבוצה, התרג
–
שות, תחרותיות ושאיפה לניצחון, גזענות ושנאת
השונה, ואנונימיות המאפשרת לאמץ התנהגויות
פוגעות בלי להיתפס. זאת, לצד גורמים נוספים,
כגון רמת תשתיות נמוכה, השפעתם של תהליכי
גלובליזציה, מסחור של משחקי הכדורגל, הכנסת
ההון לספורט ועוד.
כאמור, מאמר זה מבוסס ברובו על ממצאי
עבודה עם בני נוער, שחלקם נוהג להפגין דיבור
או התנהגות בסגנון לוחמני במגרשים, כפי
שבאו לידי ביטוי בראיונות, בשאלונים או
בהתבטאויות ספציפיות במהלך הדיונים
הקבוצתיים. באופן מכוון, ולמרות הידע המוק
–
דם על חלקם של המשתתפים הצעירים באירו
–
עים אלימים במגרשי הכדורגל, חשוב היה
לקיים את הדיונים בתופעה באופן כוללני,
אקדמי ובלתי מאשים. הניסיון לימד אותי,
שזוהי הדרך הטובה ביותר להגיע לשורש הדב
–
רים, להשיג שיתוף פעולה מצד הצעירים, ולש
–
מוע מהם התייחסויות כנות ככל האפשר.
כדי לתכנן התערבות יעילה, הוצגו כבר
בהתחלה מספר קווים מנחים שסביבם נסב הדי
–
ון: האלימות במגרשי הכדורגל, כתופעה אוניב
–
רסלית, ייחודיות התופעה בישראל, כיצד אפשר
לצמצם את התופעה. ברוח זו, לא כלל הדיון
התייחסות ישירה לאירועים, שידענו כי לצעי
–
רים היה חלק בהם. זאת, כדי להימנע מלהביע
צער, לגלות אכזבה, להטיף מוסר, או לרמוז על
דעתנו בושא.
בדומה לעבודה על תופעות אחרות, גם כאן
נמצא כי "הגישה הקונפרונטלית" לא רק שחוס
–
מת דיון מעמיק, הפותח דרך לשינוי, אלא שהיא
אף מייצרת התנגדויות, ובמקרים מסוימים, אף
גורמת למשתתפים הזקוקים להכשרה מסוג זה,
שלא להגיע ליתר המפגשים.
התגובות שהתקבלו מבני הנוער נעו על ציר,
שבקצהו האחד הפגנת אדישות כלפי תופעת
האלימות במגרשים, ובקצהו השני, שורה של
הצדקות לשימוש באלימות. מניתוח הממצאים
עולה בבירור, כי רוב בני הנוער מתקשים להבין
"מה רוצים מהם?" ומדוע, כאשר הם נוהגים "כמו
שצריך להתנהג באצטדיון כדורגל", הם נענשים
ללא סיבה. לדעתם, כפי שנראה להלן, הענישה
הבלתי מוצדקת מייצרת בעצמה תסכול, וזוהי
הסיבה העיקרית להתנהגותם האלימה.
"זה לא קונצרט" -
לדעת צעירים רבים, משחק
כדורגל שאינו מלווה במתח, צעקות, קריאות
גזעניות ולעתים "קצת מכות", אינו מהנה ואינו
יכול להיחשב משחק אמיתי. אדרבה, "אקשן
במשחק זה דבר טוב": הוא מושך קהל, תורם לאו
–
וירה המיוחדת באצטדיון, מלכד את האוהדים,
משחרר מתחים וממריץ את השחקנים להפגין
משחק טוב יותר.
"צריך להבין," טען אוהד צעיר, בטון שהייתה
בו טרוניה על עצם הדיון בנושא, "זה משחק
כדורגל! כאן לא יושבים בשקט. זה לא קונצרט,
ומי שלא מתאים לו, או שהוא פוחד, יותר טוב
שיישאר בבית." והוסיף חברו: "כדורגל הוא
משחק בין גברים, ושם רק טבעי שתהיה מה
שאתם קוראים לו: אלימות." למשתתף שלישי
בדיון הייתה פרשנות מעניינת משלו: השימוש
במילים המתארות שחקן שאינו יודע לשחק, או
שופט עוין, אינו צריך להיכלל תחת הגדרה של
אלימות. לדעתו, אלו הם דברי אמת, ועל גילוי
האמת לא רק שאין להעניש, אלא יש לשבח!
טענות אלו מתקשרות לעמדה, המוכרת גם
משדות אחרים, ונשמעת לא פעם מפי חוקרים
וגופים הקשורים לעולם הספורט: במשחקי
כדורגל מתקיימות נורמות התנהגות ייחודיות.
האצטדיון הוא סוג של 'בועה', שבה 'הכול
הולך', גם התנהגות אלימה )בלי שתיתפס ככזו(,
כי זו "השפה של הכדורגל." על פי גישה זו,
ביטויי האלימות נשארים בתחומי המגרש, אינם
זולגים החוצה לעולם האמיתי, ואין להם
השפעה על אופן התנהגותו של הפרט בזירות
חברתיות אחרות.
קושי לשלוט בריגוש שמעורר המשחק -
המתח השורר במשחקי הכדורגל מייצר תחושות
מועצמות של שמחה, התעלות וקתרזיס, מצד
אחד, ותחושות של אכזבה ותסכול, שמקורם
בהפסד של קבוצה אהודה, התנהלות המשחק,
ענישת שחקן וכו', מן הצד השני.
לטענת נערים רבים, להתנהגותם "הרועשת"
16
