ניסה גור-זאב לשחזר את ההיסטוריה של הפילו
–
סופיה הפסימיסטית בעידן המודרני, משופנהאו
–
אר וניטשה ועד לאודרנו ולדרידה, תוך תשומת
לב מיוחדת להוגי אסכולת פרנקפורט, ובמיוחד
לוולטר בנימין, לתאודור אדורנו, למקס הורקהיי
–
מר ולהרברט מרקוזה.
מתוך מחקר בטקסטים ארכיוניים ובמכתביהם
הידועים, הוא הגיע למסקנה שאין להבין את
ההגות של אנשי פרנקפורט אלא על רקע ההיס
–
טוריה של הפסימיזם. לפיכך, הם מהווים תיאולו
–
גיה יהודית נגטיבית כמאמץ להציל את האוטופי
–
זם השלילי מתוך הפסימיזם. לאור מחקרו זה,
ומתוך עמדה המבקרת את הנאורות אך גם מחיי
–
בת אותה, יצא גור-זאב למאבק פילוסופי עקשני,
תוך ניסיון להיצמד אל רוח האדם באשר הוא
אדם, ואל יכולתו לבצע טרנסדנסיה אישית החור
–
גת מהנטייה לבקש בית.
הוא ביקש להקים גלעד לאדורנו, הורקהיימר,
מרקוזה וחבריהם. במהלך השנים סבר כי תרומ
–
תם הכבירה, כדבריו אז, עשויה להוות תיאולו
–
גיה יהודית חדשה, נגטיבית. בפסימיזם זה הוא
מצא משקל נגד לשליטה של הטכנולוגיה והלו
–
גיקה התרבותית המערבית. את הפסימיזם
העמיד כמשקל נגד למצעד ניצחון הרציונליות
האינסטרומנטלית ביומיומיות החברתית והתר
–
בותית שלנו.
באותה מידה, גור-זאב ביקש להשתמש בחקר
הפסימיזם כדרך לצאת נגד הפוסט מודרניסטים
בני ימינו, שבהגותם מתפקדים האין וחוסר
המשמעות )בדומה לתפקוד המוחלט אצל הוגי
המטאפיזיקה המערבית המסורתית(. הוא ראה אז
בחזרה אל הפסימיזם את המרב שהחכם עשוי
להתרומם עדיו - שהוא ההרואיזם
הטרגי של מי שהבין את חוסר
התכלית של הקיום, ובכל זאת אין
הוא מבקש לנתץ את הדעות
הקדומות של ההולכים בחושך.
באשר האילוזיות, והאמת והאהבה
בכלל זה, מספקות להם תכליות
ועונג אשליתיים.
גור-זאב סבר אז כי העמדה
הביקורתית שהעניקו לו המשק
–
פיים של פרנקפורט תאפשר לו
לצפות במציאות בעמדה שתדחה
מהם את הכובשנות ואת הדיכוי.
לכן, רבים מקוראיו סברו, לדעתי בטעות, כי הוא
פוסט-מודרניסט ויש אפילו כאלה שכינוהו
פוסט-מודרניסט רדיקלי. הם לא העמיקו לחקור
בעושר של כתביו. באותה מידה גם כינוהו אנטי-
ציוני או פוסט-ציוני, אף כי המעמיק בשורות
הארוכות, ולעיתים הבלתי בהירות, לא היו מסכי
–
מים עם שתי ההגדרות הללו. דבר אחד ברור:
גור-זאב לא היה ציוני. אחרים יטענו, אולי בצדק
ואולי לא, כי היה בעיקר הוגה יהודי. בעיני הוא
היה ישראלי מובהק, ובעיקר ישראלי מודאג.
מאחר שהיה בקי במגוון רחב של הוגים, נע
ביניהם והתכתב עם כולם, קשה היה לשים אותו
במסגרת אחת, על מדף אחד. כך גם באקדמיה וכך
בין ההוגים האחרים. גור-זאב, למשל, לא חתם
בימי חייו על עצומות, לא השתתף בחיים מפלג
–
תיים ולא ביקש להשתייך לקבוצה אחת, אלא
לקבוצה האקדמית. הסיבה לכך, לעניות דעתי,
היא שבסופו של דבר הוא היה מודרניסט שסבר כי
על האקדמיה להיות בית לאליטיזם טהור, עד
כמה שניתן. אליטיזם שמתרחק מההמון ומהדו
–
גמטיות. הוא לא השתמש במילה אליטיזם, אבל
אורח חייו האקדמיים הביע את אותו אליטיזם.
גור-זאב היה אדם צנוע. הוא מעולם לא דרש
תפקיד, אף כי הוצעו לו תפקידי ניהול אקדמיים.
הוא היה במידה רבה נחבא אל הכלים. עבודתו
האקדמית הייתה מחוברת למציאות, גם אם הייתה
קשה להבנה ולפיצוח. בעיקר אהב את המקום
שהאקדמיה איפשרה לו והוא היה אסיר תודה לה.
מבחינות רבות סבר כי האקדמיה צריכה למלא את
תפקיד האליטה המשרתת. הוא האמין באידיאל
האקדמיה שמייצרת מרחב של ידע, של ויכוח
ובמידה רבה תמך באידיאל הנאורות, אף כי
הסתייג מהאופציות ההומניסטיות הטרחניות
והמזויפות שיצרה.
בראיון קצר לערוץ 2, לאחר הרצאתו האחרונה
באוניברסיטת חיפה, שעות ספורות לפני שנפטר,
הוא ביקר קשות את "הפרחיזציה של האקדמיה",
כדבריו. הוא אמר את המילים ולא פירש, אבל
בשיחות פרטיות היה מודאג מהשיח הצרכני
שהאקדמיה הישראלית )אבל גם העולמית(
מובלת אליו, ובמסגרתה המרצים הם המוכרים
והסטודנטים הם הצרכנים, ועל הצרכנים לפיכך
להיות מרוצים. זהו שיח שבו המילה "אהבתי" )או
בתרגומה הלועזי( הפכה למרכיב מרכזי. שיח זה
היה זר לו והוא העדיף נימוס קפדני, שפה גבוהה,
6
‰Ê˜¯Ó ˯·¯‰
