פנים | כתב עת לתרבות, חברה וחינוך - page 12

מימוש הפילוסופיה הדיאספורית מתמודד עם
האתגר "שמעמידים בפנינו שפינוזה, ניטשה,
אדורנו והיידגר ואינו מנחיל, אלא מזמין, ערנות
לאפשרות יקיצתה של פילוסופיה דיאספורית
לכדי אורח חיים ערני ויצירתי". אורח חיים זה
ת עמוקה שיש לה קוטב זכרי וקוטבּ"מבטא דתיו
נקבי, אלוהים ושכינה, 'מציאות' ואוטופיה אימפ –
טוס, כמרחב חיים וכאובייקט להתגברות".
החינוך לגלותיות מנכיח, מתוך אהבה, את
השמחה ואת שערי העושר שביצירתיות שבה
החיים עצמם הם מעשה אמנות. האתיקה הדי –
אספורית מחוללת כמשתמע מכך את יציאתו
של מאלתר-התמיד נגד כל ביטוי של אי-צדק,
כזב וכיעור.
הפילוסופיה הדיאספורית, אם כן, מייצרת את
תודעת הגלותיות שאינה מבקשת להדוף את
החיים הממשיים ל"היסטוריה",
ל"פעילות מדעית" או ל"מרחב
פוליטי", ולפיכך מתרחקת
ת, שלּמבית, כמקום של קביעו
קולקטיב, של עמדה פוליטית
ושל אלימות מכל סוג שהוא.
אותה פילוסופיה מציעה את
ההיעדר, את הקרע, את התהום
כאפשרות של חריגה מהטוטלי –
ות. היא מציעה את האלתור
כאורח חיים קונקרטי, כקריאה
לאדם להתגבר על התשוקה "לשוב הביתה" אל
האלמנטים הסדורים ואל הסדר הטבעי מזה, ואל
הנירוונה שבסדר החברתי-תרבותי המושלם מזה.
בפילוסופיה הדיאספורית, כדברי גור-זאב, "אין
דבר הרחוק ממנו יותר מהרעיון שהכול מותר ]...[
אין הוא ניהיליסטי והוא מסרב לרלטיוויזם, גם
כשהוא מתעקש שלא לנסח אידיאולוגיה 'נכונה'
שתשמש מסד לניסוח מחודש של מטרות החינוך
בישראל/פלסטין. הוא מותנה בתפיסה דיאספו –
רית של הקיום האנושי, המורדת בכל 'בית'
ו'זהות' שיסודם בדטרמיניזם מטאפיזי, ומסרבת
לפיתויי התפיסות הנאיביות של חירות האדם".
ההשתמעות החינוכית של הפילוסופיה הדי –
אספורית מטילה אחריות על האדם הדיאספורי.
זו נטועה דווקא בהכרה בגלות האמת, בעמידה
מול נוכחות הסבל ובהתוודעות להצלחה הכלל
עולמית של מסע גימוד האנושיות. אחריות
ת של "האחר" וגםּשכזו מכוונת גם כלפי האחרו
ת החמקמקה שב"אני", כהיותּ כלפי האחרו
לקראת וכהתגברות תמיד על נרמולו. אין החי –
נוך לגלותיות יכול לחייב או לכפות תודעה או
מחויבות מוסרית.
בשלבים אלה של עבודתו הפילוסופית הקשה
אילן על קוראיו. הם ביקשו להיאחז, משום שהמ –
ערכת שבה תפקדו דרשה קונקרטיות )בדמות
סטנדרטים, הישגים, מבחנים( והוא ביקש לחמוק,
לברוח, לצאת, לעודד את ההיעדר, את הקרע, את
התהום כאפשרות של חריגה מהטוטליות. הוא
ביקש את האלתור כאורח חיים קונקרטי, כקריאה
לאדם להתגבר על התשוקה "לשוב הביתה" אל
האלמנטים הסדורים ואל הסדר הטביע מזה, ואל
הנירוונה שבסדר החברתי-תרבותי המושלם מזה.
זו פילוסופיה מאיימת, כי היא מחייבת את
האהבה אותה אהבה אליה הטיף אילן במילותיו
האחרונות בהרצאתו האחרונה בפקולטה לחינוך
ב-4 בינואר 2102, שעות לפני שנפטר. בפילוסו –
פיה הדיאספורית שלו, לפיכך, אין אידיאולוגיה
או תיאוריה אמיתית חיובית נתונה. יש בה אומץ
ואחריות, עמידה מול נוכחות הסבל ונימוד האנו –
שיות כדבריו. ניסיתי להציע לו פעם את הניסוח:
הגלותי יהיה פורץ גדרות, פורץ דרך, סולל.
הגלותי יהיה לפיכך סולל כל העת ולא בונה. מסע
חייו יהיה טעון בדינמיות תמידית של חיפוש, של
קעקוע, של חריגה, של יציאה מתוך אי הסכמה
'להיכנס אל'. הוא יהיה לפיכך כל העת 'סולל אל'
בעולם ללא אל.
אותה שפה שבה כתב בעלת נפתלות מסתורית
ודרכים ללא מוצא, במיוחד עבור קוראיו לא
הייתה ראויה בעיניו לפרשנות. הוא לא עשה זאת
בכוונת מכוון )כלומר, לא רצה במיוחד להיות לא
מובן(. הוא פשוט חי במשפטים הללו. הם היוו לו
אפשרות לברוח מהבית, להיות דיאספורי.
Ï˘ ÈÂËÈ·Î ˙ÂÈÓ˘ÈË‡‰ „‚
‰˘„Á ˙ÂÈ·ÈÒ¯‚¯Ù
בשנים האחרונות לחייו עשה גור-זאב סוג של
תפנית, שרבים ראו אותה כנטישה של השמאל
הרדיקלי. הוא ניסה להמשיג את מה שכינה "האנ –
טישמיות החדשה" ואף כתב עליה רבות בספריו
האחרונים ודיבר נגדה בשורה של הרצאות וכנסים
ברחבי העולם ובשני כנסים שארגן באוניברסיטת
חיפה. מאמרו האחרון בנושא זה, שראה אור ימים
ספורים לאחר מותו בכתב העת "עיונים בתקומת
12
χȄȇ· ÔÈÓ‡‰ ‡Â‰
·Á¯Ó ˙¯ˆÈÈÓ˘ ‰ÈÓ„˜‡‰
‰·¯ ‰„ÈÓ·Â ¨ÁÂÎÈÂÂ Ú„È Ï˘
Û‡ ¨˙¯‡‰ χȄȇ· ÍÓ˙
˙ÂȈÙ‡‰Ó ‚ÈÈ˙Ò‰ ÈÎ
˙ÂÈÁ¯Ë‰ ˙ÂÈËÒÈÓ‰‰
‰¯ˆÈ˘ ˙ÂÙÈÂÊÓ‰Â