ישראל", מעניק פרספקטיבה
רחבה ועמוקה להמשגתו אודות
הקשר בין האנטישמיות החדשה
לפרוגרסיביות החדשה.
גור-זאב חיפש את הקשר בין
אנטי ישראליות, אנטי ציונות
ואנטישמיות, וביקש לראות
בשלוש עמדות אלה התלהבות
אקסטטית של פרוגרסיבים
חדשים, הרואים בצליבתו של
היהודי הנוכחי, בעיקר הישרא
–
לי, את התגשמות המערב והער
–
כים ההומניסטיים. ובשפתו:
להיות הומניסט היום זה להיות
אנטישמי.
לדבריו, האתגר הגדול שהעם
היהודי עומד לפניו כיום הוא נבחרותו בידי הכו
–
חות הפרוגרסיביים החדשים. נבחרות שאפשר
לתארה כאנטישמיות חדשה, השונה במהותה
מהאנטישמיות הישנה, והנערכת לצלוב מחדש
את היהודי לקראת האקסטזה כישועה האפשרית
מתחת לשמיים הפוסט מטאפיזיים אלי האדם
החדש, הפאוליני, שבעולמו אין עוד לא יהודי ולא
יווני, לא עבד ולא בן חורין, לא זכר ולא נקבה.
על פי גור-זאב, האנטישמיות החדשה והאנטי
יהודיות נהפכו למטא נרטיב של המחשבה
הפרוגרסיבית החדשה, המחויב להרוס את רוח
היהדות ולא את מדינת ישראל בלבד. הוא ראה,
והוכיח, כי עמדות פוליטיות של הפרוגרסיביות
החדשה מנפיקות עמדות אנטישמיות מתוך
הפרוגרסיביות החדשה, בסיוע רטוריקה של
ביקורת והתנגדות, הממשיכה את האנטי יהודי
–
ות לכדי אנטישמיות חדשה, במובן של הפיכת
ההתנגדות לציונות למזבח, שעליו מועלית
לעולה מהות הרוע המיוחס לציביליזציה המער
–
בית כדי להבטיח מעין היטהרות שיש בה דה
קולוניזציה עצמית. במסגרת זו, קבע, ההתייח
–
סות למדינת ישראל היא כאל הביטוי המזוקק
והקיצוני ביותר של האלימות והדכאנות האופ
–
ייניות לציביליזציה המערבית כולה.
האומץ האינטלקטואלי שהפגין גור-זאב
בשנים האחרונות, בפרויקט שלו אודות האנ
–
טישמיות החדשה, הוביל לבידודו בעולם האקד
–
מי שהיה ביתו. רבים מחבריו לא הסכימו להגיע
לכנסים שארגן בפקולטה לחינוך באוניברסיטת
חיפה, ואף גינו אותו. אלה היו רגעים קשים עבו
–
רו. בשיחות פרטיות הלין על כך שהמתנגדים לו
מסרבים להגיע לדיאלוג עמו. היכן האומץ?
שאל, היכן אותו מרחב שבו חייבים להתדיין כדי
להנכיח את האפשרות להבחין בחילוקי הדעות?
היכן הפתיחות?
מבקריו ראו בו חוזר בשאלה, שב לציונות
רחמנא לצלן, כבר לא אחד משלנו. אחרים גם
פגעו בו. והיו אף ביטויים קשים יותר. במאמר
האחרון, או כמעט האחרון, שכתב )לפני שהתגל
–
תה מחלתו( ואשר פורסם לאחרונה בספר "חינוך
מהות ורוח" בעריכת ישעיהו תדמור ועמיר פריי
–
מן, התחשבן גור-זאב עם אלה שביקשוהו לתת
להם תורה סדורה ולבנות להם בית.
"חברי הביקורתיים מזה, ויריביי השמרנים מזה,
אינם מוצאים כל עניין בעבודתי הדיאספורית,
ורבים מהם אף אינם מוכנים לומר לי שלום. איני
יכול להיות שווה נפש לעובדה שתלמידים ספו
–
רים בלבד נרשמים לקורסים שלי באוניברסיטה,
ושעבודתי הבתר מהפכנית כבר אינה מעוררת
עניין, ומובן שאינה נתפסת כרלוונטית לנוכח
האלטרנטיבות העיקריות: עולם הגי'האד, מכונת
העונג הפוסט-מודרנית והמרד הדוגמטי הפרוגר
–
סיבי החדש".
גור-זאב ניסה לפענח מדוע, וכך כתב: "אולי
מכיוון שאני מנסה לחשוב על החשיבה החושבת
על החשיבה שמעבר למאבק שבין המודרניות
והפוסט-מודרניות בחינוך? ושמא בשל עיקשותי
לסלול דרכים לארוס רליגיוזי כשער לחינוך
שכנגד בעידן גלות הקדושה, תחת השמים הפוסט
מטאפיזיים, שלא בדרכים הכבושות של שוללי
הפילוסופיה הניהיליסטים מזה ומכריזי קץ הפי
–
לוסופיה המבשרים על עידן הפרגמטיזם והתכלי
–
תיות העירומה מזה?".
ב
מלאת שנתיים למותו של גור-זאב התכנסו
בני משפחתו, חבריו, עמיתיו באקדמיה ותלמידיו
לאירוע שיהפוך מעתה מסורת. הם קראו במכת
–
ביו אודות החינוך המנרמל והחינוך שכנגד, לאחר
מכן עלו לקברו, עליו מתנוססות המילים "באומץ
ובאהבה", והביעו געגוע עמוק לאיש המיוחד.
13
¯Èȉ˜¯Â‰ Ò˜Ó
