באחד הבקרים,
כשמחנכת כיתה
ו' בבית ספר
במרכז הארץ
נכנסה לשיעור,
היא ראתה שעל
הלוח רשומה
המלה "טמפון".
הילדים המתינו בציפייה לראות מה יקרה.
"אני מבינה שיש כאן משהו שמעניין אתכם",
היא אמרה ברוגע, "ואם אתם רוצים, אנחנו
נדבר עליו". גם אם הילדים ניסו להעמיד
אותה במבחן, המחנכת לא נבהלה - והיתה
מוכנה לעסוק בנושא ברצינות. אחרי הכל,
מורים נדרשים לא פעם לנושא המורכב של
חינוך מיני, הן בשיעורים שמוקדשים לו והן
בשל פרשיות שמתפרסמות חדשות לבקרים.
לעתים, כמו במקרה הזה, התלמידים עצמם הם
אלה שמבקשים לדון בו.
שיעורי החינוך המיני הם חלק מתוכנית
כישורי חיים. בבתי הספר היסודיים אלה
שיעורי חובה כבר שנים רבות, ובגילאי
העל־יסודי, נהפכו לשיעורי חובה ב־0102.
ועדת הכנסת לזכויות הילד שדנה בנושא
באותה שנה גילתה כי רק כ־%06 מבתי
הספר היסודיים וחטיבות הביניים מיישמים
את התוכנית. לדברי הילה סגל, ראש
היחידה למיניות ומניעת פגיעה בילדים
ובני נוער בשפ"י (שירות פסיכולוגי
ייעוצי), בשנה שעברה הוכשרו 06 מדריכים
בתחום, ובעקבות כך עלה שיעור היישום
של התוכנית. המדריכים מעבירים הכשרה
והשתלמויות ליועצים, וחלקם מתמחים
במגזרים שדורשים התייחסות ייחודית,
כמו בתי ספר ממלכתיים-דתיים, בתי ספר
ערביים ובתי ספר לחינוך מיוחד.
בעבר, כלל החינוך המיני בעיקר הסבר
פיסיולוגי שהעבירה האחות לכיתה הנרגשת
בשיעור אחד או שניים. כיום התחום רחב
יותר, וכולל נושאים כמו מגדר וזהות מינית
(משרד החינוך ממליץ לשלב מפגש עם
נציג הקהילה הגאה), הטרדה מינית, זוגיות
ולחץ חברתי. "יש כאן הרבה מעבר לפרטים
אינפורמטיביים כמו איך שמים קונדום ומה
זה מחזור ואורגזמה, אם כי בני נוער בהחלט
שואלים על פרטים כאלה - גם כשהמידע
זמין ברשת", אומרת סגל. "אבל חשוב לנו
לעסוק בהיבטים רחבים וערכיים הרבה
יותר".
קרן אלגוב, יועצת שכבת ח' בחטיבת
הביניים בתיכון חדרה, מספרת שלילדים
יש שפע שאלות על הנושא, גם בעידן
האינטרנט. "הנושא של דילמות בגיל
ההתבגרות נפתח בכך שאנחנו מבקשים
מהילדים לכתוב, בעילום שם, על הנושאים
שמטרידים אותם", היא מספרת, "והילדים
כותבים בגילוי לב שאלות כמו "אני לא
יודע איך להתחיל", "אני שעירה מדי,
מה לעשות?" או "מתי להתנשק?" אפילו
המורות מופתעות לפעמים מהכנות של
השאלות".
ייתכן שהילדים לא מתביישים לשאול
שאלות מאחר שקודם לכך תהליך של
בניית אמון. "אנחנו יוצרים סביבה
מאפשרת", מסבירה אלגוב. "יושבים
במעגלים בקבוצות קטנות, ויש כללים
ברורים שאנחנו מדגישים, כמו לדבר
מהלב, להקשיב, להקפיד שכל מה שנאמר
נשאר במעגל. תחושת המוגנות הופכת את
השיח למשמעותי". לדברי סגל, "מבוכה
היא תחושה טבעית כשמתעסקים במיניות.
המטרה שלנו היא להוציא את העוקץ
מהדבר הגדול הזה, ולהפוך אותו לנושא
שמותר לדבר עליו".
אלגוב מספרת שגם צוות מדעים שותף
לתוכנית החינוך המיני. בשיעור מדעים,
פותחות המורות את העיסוק בחינוך מיני
במפגש אסוציאציות שבו הילדים כותבים
את כל המלים הרלוונטיות לנושא. "יש
בכתיבה של המלים האלה משהו משחרר",
היא אומרת. "ואחרי שהדף התמלא, קובעים
עם התלמידים באילו מלים נשתמש
בשיעור. למשל, "חזה" ולא "ציצי". השפה
צריכה להיות מכבדת ולא זולה, וזו גם עוד
דרך להוריד את רמת המבוכה".
מתחמקים ממוקשים
פירוק המבוכה תלוי גם ביכולת של מחנכים
ויועצים לדבר על הנושא בלי להתרגש
ולהיבהל. "אחד החששות של מורים הוא
שתלמידים ישאלו אותם שאלות אישיות",
מספרת סגל. "מורים שואלים אותי: 'מה
יהיה אם תלמיד יקום וישאל אותי אם גם
אני מקיים יחס מין?' הם לא בטוחים מה
הדרך לענות לשאלות מהסוג הזה. אני
אם פעם הסתפקנו בהרצאה של אחות בית הספר,
מלווה בצחקוקים ומבוכה הדדית, הרי שכיום
החינוך המיני תופס מקום נרחב בבתי הספר, כולל
דיון בהיבטים רגשיים ומוסריים. המבוכה עדיין
כאן, אבל הילדים - וגם המורים - כבר פתוחים
יותר לנושא, וכולם מבינים שאי אפשר להעלים
מאת לימור דומב
אותו מתחת לשטיח
מותר לדבר על זה:
חינוך מיני,
גרסת המאה ה־12
ינואר 4102
<
01 שיעור חופשי
