הנבל". כך בכתביו של טולסטוי )8002, תרגום
לעברית( המזהה את הפטריוטיות כמקור הרע.
לדידו, באמצעות תכנות רגשי, משתלטת הנהגת
המדינה על האדם ומגייסת אותו לפעולה על פי
צרכיה, במטרה להפוך אותו נאמן באופן טוטלי
לאדוניו, ופראי וברוטלי כלפי ה"אחר" הזר.
מחקרם של שץ וסטאוב )7991 ,
Schatz
(Staub
עונה על פשר היחס הדואלי אל ערך
הפטריוטיזם, כאשר הוא עורך הבחנה בין פטריו
–
טיזם עיוור לבין פטריוטיזם קונסטרוקטיבי.
מחקרם העלה כי ניתן להבחין בין פטריוטים
עיוורים, התומכים במדינתם ובעמם ללא תנאי,
גם כאשר הללו מתווים מדיניות פוגענית כלפי
ה"אחר", לבין פטריוטים קונסטרוקטיבים, התומ
–
כים באומתם אך גם מכבדים את זכויות האחר
ושומרים עליהן.
בקשר למדינות שבמסגרתן
מתקיימים מיעוטים, יכול
להתקיים דגם "הפטריוטיזם
הרומנטי" )ג'אמל, 4002(
שמקורו בדיסוננס הקוגניטיבי
שבין הזיקה השורשית לארץ
ולאדמה לבין תחושת הניכור
והחשדנות כלפי המדינה, לצד טיפוח המורשת
הלאומית הפלסטינית ותרבותה. עפ"י ג'מאל
)4002( מושא ההזדהות העיקרי של הפלסטינים
בישראל הוא המקום בלבד, ולכן הקשר הרגשי
לאדמה הפך למרכיב מרכזי בהווייתם.
˙Â¯È˘· ‰ÈˆÊÈχȈÂÒ ÍÂÈÁ
ÌÊÈËÂȯËÙ‰
כבר מילדות ניזון האדם מתכנים פטריוטיים.
במערכת החינוך, על שלביה השונים, נתקל
המתחנך במסרים פטריוטיים השזורים בתוכניות
לימודים, בספרי לימוד, בטקסים ובטיולים.
כך
מוצא עצמו האזרח, צעיר כבוגר, מתאהב במולד
–
תו ובמורשתה בתהליך המגע
(attachment)
שבו
הפרט אוהב את הקרוב והמוכר לו הגורם לו תחו
–
שות ביטחון ושייכות
1973)
.(Dean,
מערכת החינוך נוטלת על עצמה את התפקיד
של גיבוש הזהות הקולקטיבית, לצד הזהות האי
–
שית )עירם ומסלובטי, 2002(. דיסציפלינות
שונות, כהיסטוריה, ספרות, גיאוגרפיה ותנ"ך הם
מקורות לבניית ה"אני קיבוצי-לאומי" וליצירת
הזיקה בין האזרח למולדתו.
תוכניות הלימוד בישראל של שנות ה-05
וה-06 למגזר היהודי מלמדות על מגמה
ברורה לחנך לאורו של ערך הפטריוטיזם. כך
לדוגמא, הסופרים והמשוררים במקראות
לספרות "אלומות", לכיתות ז', ח', והנרטי
–
בים הלאומיים הנכללים בהן, מצטיירים
כמגויסים להבניית זהות קולקטיבית עבור
ילדי הארץ וילדי המהגרים.
הטקסטים עושים שימוש במיתוסים - מעין
מודלים שעל-פיהם נדרש הפרט לחשוב ולהתנהג,
לחיות ולמות. הטקסטים, בעיקרם, מייצגים נרטי
–
בים אידיאולוגיים, חלקם גלויים ומוצהרים
וחלקם חבויים )בסב-טקסט(.
מניתוח התוכן, עולים ארבעה נרטיבים אידיאו
–
לוגיים מרכזיים: האחד: מעטים מול רבים. לדוג
–
מא, "מחיי יוסף טרומפלדור". השני: נרטיב
הקורבן )היהודי(. לדוגמא, "על השחיטה", מאת
ח.נ. ביאליק השלישי: זכותו של הקולקטיב על
הפרט. לדוגמא, שופמן "שלו נעליכם" , נ. אלתר
–
מן, "מגש הכסף" והרביעי והמהותי מכולם:
אדמת ארץ ישראל השיבה וההתיישבות. לדוגמא,
יעקב כהן, "אנו שרים ועולים"; שלונסקי, "מול
הישימון, ש. טשרניחובסקי, "צדקתם הבונים
הצעירים" )זמיר, 6002(.
הזיקה לארץ ישראל היא אחד מעולמות התוכן
הברורים והמגובשים ביותר בזהות הקולקטיבית
הציונית ויש לה נגיעה ברורה גם לנרטיבים האי
–
דיאולוגיים האחרים. אמנם העם היהודי חי מאות
שנים ללא טריטוריה משלו, אולם כל השנים
האלה נכחה ארץ-ישראל בתודעתו של כל יהודי
באופן מופשט כזיכרון קולקטיבי, מושא לדימוי
–
ים וכמקום האולטימטיבי לקיומן של המצוות
)יער ושביט, 1002(.
מטרתם של ארבעת הנרטיבים האידיאולוגיים
האלה הינה לעצב את זהותו של הפרט בהתאמה
לזהותה של החברה הקולטת, לתת לגיטימציה
לסדר החברתי הנקבע על-ידי מנהיגיה ולהוביל
את מונהגיה לחשיבה ולפעולה בהתאמה לאידי
–
אולוגיה של הקבוצה השלטת.
המגמה של חינוך פטריוטי נשמרת גם במקצו
–
עות לימוד נוספים בתוכנית הלימודים לבית
הספר היסודי )5/4591(. כך לדוגמא, בין מטרות
הוראת התנ"ך, נכללת המטרה "לנטוע בליבם
)של התלמידים( אהבה למולדת...ואהבה לעמנו".
בין מטרות הוראת הלשון, נכללת המטרה "לטפח
ÏÚ ˙ÏË ÍÂÈÁ‰ ˙ίÚÓ
˘Â·È‚ Ï˘ „ȘÙ˙‰ ˙‡ ‰ÓˆÚ
„ˆÏ ¨˙È·È˘Ï˜‰ ˙‰ʉ
˙È˘È‡‰ ˙‰ʉ
37
