בתולדות המשפט האמריקאי נודעה הפרשה
כ"מקרה יודר", על שם אחד מהשלושה.
הערכאות הנמוכות פסקו ב-9691 נגד
האמיש. לדידם אין הוכחה שהגבלת שנות חינוך
החובה היא חלק מאמונה דתית או מפרקטיקה
דתית, ולכן כפיית חוק חינוך חובה על ידי
המדינה אין בה הפרה של חופש הדת. עוד קבעו
בתי המשפט שחינוך האמיש הוא דל ואינו מכין
את הילדים לחיים בחברה המודרנית, ובעיקר
נפגעים אותם ילדים שיבחרו בגיל 81 לא
להצטרף לקהילת האמיש. בתי המשפט העמידו
אפוא את זכויות הילד מול זכויות ההורים
והטענה לחופש הדת )32(.
בית המשפט העליון של מדינת ויסקונסין,
שאליו פנו העותרים, פסל את הכרעת הערכאות
הנמוכות ופסק לטובת האמיש. המדינה טענה
בפניו שכל כניעה לאמיש
תהווה הפרה של פסיקת הכנ
–
סייה הרשמית בתיקון הראשון
לחוקה )שכן כביכול תעניק
העדפה לאמיש( ותפר את
העיקרון שחוק המדינה צריך
להיות ניטרלי, אוניברסלי
ושוויוני, ולא ייתכן להכיר
באמיש כחריג. הנושא הגיע
לכלל הכרעה ב-
1972
בבית המשפט הפדרלי
העליון )42(.
שתי טענות מרכזיות הועלו בשם האמיש:
אחת, שהתיקון הראשון לחוקה אוסר על כפיית
חוק או תקנה המנוגדת לחופש הדת, והשנייה,
שזכות ההורים להשפיע על חינוך ילדיהם היא
פן חשוב של חירות האדם )52(. הטיעון המרכזי
היה שחופש הדת של האמיש, כולל החופש לא
להעניק חינוך פורמלי לילדים בגיל
16-14
, אינו
מאיים על איש בחברה, ולכן ראוי שיגבר על
שלטון החוק, שבמקרה זה הוא יותר בגדר
אכיפה שרירותית על אנשים טובים ומוסריים
שאינם עבריינים.
מדינת ויסקונסין טענה שאכיפת החוק חיונית
לקיום מערכת פוליטית מסודרת, שרק הרשות
המחוקקת ולא הרשות השופטת יכולה לקבוע
מדיניות ולשנות מדיניות, ושלמדינה יש אינטרס
חזק להעניק חינוך אוניברסלי ושוויוני ולשחרר
ילדים מבורות. עוד טענה המדינה, שעקרון
ההפרדה בין דת למדינה אינו מאפשר חריגה
מסיבות דתיות באכיפת חוק נייטרלי שאינו דתי
ואינו אנטי-דתי )62(.
ברוב מוחץ )1:6( פסק בית המשפט הפדרלי
העליון לטובת האמיש. את עיקר טיעונו ביסס
על פסקת חופש הדת בתיקון הראשון לחוקה.
בהכרעת הדין נאמר, כי "דת היא יותר מפולחן,
היא אורח חיים. האמיש מדגישים התנהגות יותר
מאמונות, פרקטיקה יותר מאידיאות. אמונה
דתית עבורם אינה רק אמונה פרטית, אלא פרק
–
טיקה יומיומית קיבוצית-קהילתית... אין ספק
שלמדינה אחריות לשפר את חינוכם של אזרחיה,
אך אינטרס זה צריך להימדד כנגד דרישות לגי
–
טימיות למימוש חופש הדת" )72(. בית המשפט
קבע שמדובר במקרה זה באמונה דתית אמיתית,
כנה וחזקה.
עוד אמר בית הדין בפסיקתו, כי חינוך האמיש
הוא חינוך ראוי, וראיה לכך היא השיעור הנמוך
של פשע, אבטלה וגירושין בקרבם. בכך ביטל
בית המשפט את טענת המדינה, שטובת החברה
והמדינה דורשת במקרה זה את אכיפת חוק חינוך
חובה. אין למדינה במקרה זה אינטרס חזק לפגוע
בחופש הדת של הנתבעים )82(. בית המשפט גם
קיבל את הטענה שרק האמיש יכולים לחנך את
ילדי קהילתם להישאר אמיש, ושבלי חופש החי
–
נוך תרבותם תיהרס. פסק הדין קבע כי לא ייתכן
שחוקי המדינה יביאו להרס קבוצה דתית.
בית המשפט עמד על זכות ההורים לחנך את
ילדיהם מול זכות הילדים לזכות בחינוך תיכון,
וקבע שבמקרה זה, גם אם יש התנגשות, זכות
90
ÔÓÂÈ Ï‰Ï ·ÈÂÁ „ÈÓÏ˙ ÏÎ
˙ÂÏÈÚÙ‰ ˯È٠· ÈÓÂÈ
ÔÓÂÈ ˙ÈÚˆ˜Ó≠˙È„ÂÓÈω
ÌÈ„ÈÓÏ˙‰ Ï˘ ˙ÂÁΉ
‰È„Ó‰ ˙ÂÈ¢¯Ï ¯·Ú‰
