לדעת שוואב )בתוך: שרמר, 9002( על הלומד
להיות משתתף פעיל ולא צרכן סביל של הידע.
יש לאפשר לו לחקור, לנתח ולבקר את תכני הלי
–
מוד, וכך לחשוף את קולו האישי, את דעותיו, את
ערכיו ואת ביקורתו. שרמר )9002( מוסיף שהור
–
אה מתקדמת מציעה ללומדים פעילות שלא הידע
הוא תכליתה העיקרית, אלא פיתוח כושר החשי
–
בה של התלמיד וטיפוחו באמצעות המשא ומתן
שהמורה מפתח על אודות גופי הידע שהובאו
בספר. משימת ההוראה היא לצייד את הלומד
בגישה חקרנית דינמית ולא בידיעות מוסמכות,
מגובשות וסגורות המובאות בצורה הנותנת להן
אופי סופי ומוחלט.
היכולת לעמוד על ההבדלים בין גישות שונות
בחומר הנלמד ולהבין את בסיסי אי-ההסכמה
והוויכוח ביניהן, מאפשרת ללומד לרכוש מיומנ
–
ויות של אוריינות ביקורתית.
לשם כך על התלמידים להיחשף
למספר טקסטים ולא לטקסט
יחיד בלבד, כך מתחדדת הרגי
–
שות לריבוין של גישות והבנות
אפשריות. הוראה מתקדמת
מזמינה את התלמידים להגיב
לטקסט ורואה בפעילות מסוג זה
התמודדות מוגברת עם רעיונות
ותרגול החשיבה )שרמר, 9002(.
לפי הופמן ושנל )2002( בעשורים האחרונים
מתקיים ניסיון לתת בסיס אידיאולוגי חדש לתוכ
–
ניות הלימודים החדשות. במקום הטפה לאמת
אחת, המבוססת על הערכים של הקבוצה השלטת
בחברה, על אתוס של אמת מדעית אחת ועל עיק
–
רון הממלכתיות, התוכניות החדשות מנסות
להציג תפיסת עולם פלורליסטית ורב-תרבותית.
למרות זאת, ניסיונות אלה הם מקוטעים, חלקיים
ואינם עקביים. לדעתם, מערכת החינוך עדיין
מעבירה מסר סמוי של חוסר בהירות, המתבטא
במקובעות ובשמרנות של תוכניות הלימודים.
למרות השינויים בחברה הישראלית וההכרה
במציאות של ריבוי התרבויות בחברה, עדיין
מובלעים בתוכניות הלימודים נרטיבים ציוניים-
אורתודוקסיים גלויים וסמויים, שמנוסחים באופן
שאינו מעמיד אותם לביקורת.
ספרי לימוד העברית כשפה זרה, שמשתמשים
בהם ביחידה לעברית באוניברסיטה ואשר נבדקו
לצורך המחקר, לא נכתבו לפי תוכנית משרד
החינוך ולא אושרו על ידו, אך לפי דברי פודה
)2002( גם ספרי לימוד היסטוריה שנכתבו באופן
פרטי, הכילו נרטיב דומה לזה שהוצג בספרי הלי
–
מוד של משרד החינוך. לדעתו זוהי הוכחה לכך
שמערכת החינוך הלאומית הצליחה להביא
להטמעת נרטיב זה גם לכלים לא ממלכתיים של
עיצוב התודעה הלאומית. תפיסה זו מחזקת את
ההנחה, שהסקירה לעיל בעניין ספרי הלימוד
ה"ממלכתיים" רלוונטית גם לענייננו. ספרי
לימוד עברית כמעבירי מסרים אידיאולוגיים
והשינויים שחלו בהם בהקשר זה, לא נבדקו
בעבר. מחקר זה מנסה אם כן להאיר נקודות אלה.
ÌȇˆÓÓ
ÔÂÈ„Â
ייצוגי הישראליות בספרים מתחילת שנות
התשעים
בחינת הזהות הישראלית, כפי שהיא משתקפת
בארבעת ספרי הלימוד הנידונים, מלמדת על
שינוי מהותי שחל בעשורים האחרונים בהצגת
המדינה ובייצוג דמותו של הישראלי. בשני ספרי
הלימוד שנכתבו בתחילת שנות התשעים, הזהות
הישראלית היא הזהות הממלכתית הקולקטיבית.
עובדה זו מתיישבת היטב עם המאמץ המדיני
העצום, שהחל עוד לפני קום המדינה, לעצב זהות
קבוצתית הומוגנית אחת ליהודים בישראל על
מנת ליצור חברה מלוכדת. גישה זו באה לידי
ביטוי באופן ברור בספר "דלת לדלת" )אטינגר
ודהאן, 1991(. שם הצבר הוא האזרח הישראלי
האידיאלי, הוא נאמן למדינה ולערכיה גם במחיר
הקרבת הנוחות האישית שלו, הוא אחראי וקשוח,
גם אם התעדן והתרכך במשך השנים.
דמות הצבר משתלבת באווירה הממלכתית
ובאחדות הרעיונית המאפיינות את הטקסטים
בספר. אף כי הספר נכתב בתחילת שנות התשעים
והשינוי שחל במדיניות כור ההיתוך התרחש כבר
בשנות השמונים, נראה כי הערכים שנחשבו בעבר
נכסי צאן ברזל הם עדיין הערכים הדומיננטיים
בספר. עובדה זו הגיונית לאור העובדה כי יש
הרואים בערכים אלה ערכים רלוונטיים ונחוצים
גם היום )נווה ויוגב, 2002(.
דמות הצבר הנאמן לארצו שבה ומופיעה גם
בספר "אגדה של שפה" )כהן, תשנ"ב(, וגם כאן
מודגשים מוטיבים של גבורה ושל הקרבת האישי
למען הקולקטיב. יוני נתניהו, המתאר את תחושו
–
תיו כחייל המגן על המולדת, מי שוויתר על חיים
40
˙Èχ¯˘È‰ ˙‰ʉ ̇
Íη ‰ÈÈÙ‡˙‰ ‰˘È‰
˙Â‰Ê ‰˙Èȉ˘
‡Ï ÌÂÈÎ ¨˙È·È˘Ï˜
˙Â‰Ê ÔÈÈÙ‡Ï Ô˙È
˙Á‡ ˙Èχ¯˘È
