נוחים באמריקה כדי לחזור ולתרום למדינה ואף
נהרג בשירותה, הוא המודל המוערך של הישראלי.
המסר הפטריוטי בספר זה מלווה את הקורא, וכמו
בספר הקודם, בולט האתוס הישראלי ציוני. ברוח
זו, דרור )4002( ואחרים מציינים כי מערכת החי
–
נוך ובכללה החינוך למבוגרים לסוגיו, היא אחד
הכלים המרכזיים לעידוד הפטריוטיזם הלאומי.
בשני הספרים מופיעים ציוני דרך מרכזיים
בתולדות הציונות: משפט דרייפוס, העליות
לארץ לפני הקמת המדינה ולאחריה, הצעת ועדת
פיל ב-7391, ההצבעה באו"ם על הקמת מדינת
ישראל )בשני הספרים(, הקמת הכנסת הראשונה,
משפט אייכמן, הסכם השלום עם מצרים ועוד.
מהספרים נעדר כל ממד של ביקורת על המתר
–
חש במדינה, אשר מוצגת כדמוקרטיה הדוגלת
בערכים הומניים של שוויון וצדק. הופמן )2002(
מציין כי היסטוריונים בעבר הזדהו לגמרי עם
המפעל הציוני ועם הקמת המדינה, ולכן חששו
להציג את המדינה באור ביקורתי שמא יגרמו
להחלשתה. מעשי הנהגת היישוב תוארו בעקבי
–
ות כמוצדקים וכנכונים, וכישלונות של הצד
היהודי טושטשו. ולדן )2002( מציינת כי בבתי
ספר בארץ הטקסטים שנבחרים לקריאה הם
בבואה של החברה וכן כלי להעברת מסרים
חינוכיים ולטיפוח נאמנות לאומית. למסקנה
דומה הגיעה גם גולדן )3002( לגבי החומר
הנלמד באולפנים ללימוד עברית למבוגרים.
ברוח זו ניתן להסביר גם את התמונה המתקבלת
משני הספרים הנ"ל, הטקסטים משקפים מדיני
–
ות וערכים שנראו באותו זמן ראויים להוות בסיס
להצגת המדינה והחברה.
גולדן )3002( מציינת כי במחקרים שנעשו
בשנות השמונים באולפנים ללימוד עברית בארץ,
התרבות הישראלית נתפסה והועברה באורח אחיד
ונחרץ כחלק מאידיאולוגיית כור ההיתוך. בשני
ספרי לימוד העברית הנידונים, שנכתבו בתחילת
שנות התשעים, הידע נמסר כעובדתי, חד-משמעי
ואובייקטיבי לגמרי, ואין ניסיון לייצג מגוון דעות
ביחס לנושאים בטקסטים. גם במעט המקומות
שבהם יש בטקסט התייחסות כלשהי המנוגדת
לדעה המרכזית, קיימת בסופו של דבר קביעה
ברורה מהי הדעה הנכונה, כלומר, מדובר בידע
המוצג כאובייקטיבי.
¯Â˘Ú‰ ÔÓ ÌȯÙÒ· ˙ÂÈχ¯˘È‰ ȂˆÈÈ
Ô¯Á‡‰
שני הספרים שנכתבו בראשית המילניום,
בשנים 6002 ו-1102, משקפים מראה שונה של
החברה הישראלית ושל הישראלי כאדם. בשני
הספרים הזהות הישראלית נתפסת כסובייקטיבית
והחברה מיוצגת כפלורליסטית. הספר "עברית
בדל"ת אמות" עוסק בישראלים ובישראל גם
מנקודת מבט ביקורתית והספר "בין השורות"
מתאפיין בריבוי קולות ובעימותים בין דעות
מנוגדות. גם הנושאים שבהם עוסקים קטעי
הקריאה בספרים אלה שונים מהנושאים בשני
הספרים הקודמים. אין ניסיון להציג לקורא את
האתוס הלאומי או את הזיכרון הקולקטיבי, והמ
–
דינה אינה במרכז אלא האדם הפרטי, הישגיו,
מצוקותיו וזכויותיו.
התמונה העולה משני הספרים משקפת את
השינוי שהתרחש בתפיסת הזהות הישראלית.
תהליך ההתבגרות וההתפכחות שחווה המדינה
בעשורים האחרונים, הפחית את שליטת המדינה
בעיצוב הזהות הקולקטיבית של הקבוצות המר
–
כיבות את החברה הישראלית. במקום טיפוס אחיד
של הישראלי מתפתחים טיפוסים ישראליים
מגוונים. לפי נווה ויוגב )2002( ימי המגויסות
והתחושה של חברה במצור פינו את מקומם
לשאיפות ולנורמות של חברת שפע פלורליסטית.
כך ניתנת לגיטימציה לביקורת על המדינה ולהצ
–
גת דרכים אלטרנטיביות לאלו של השלטון. כך
נעשה בספר "עברית בדל"ת אמות" בטקסט
42
