הדמוקרטי, שלא כמו האתוס הציוני, מעמיד את
היחיד במרכז וגם הוא משותף למדינות רבות,
וכך ככל שמתחזקת הדמוקרטיה בישראל היא
הולכת ונעשית דומה למדינות מערביות אחרות.
מהפכת האינטרנט יצרה קהילה גלובלית
חדשה, אשר בה נמחקים בהדרגה גבולות הלאום
ונוצרת תרבות-על פופולארית בינלאומית. בעק
–
בות זאת נחלש תפקידו של המיקום הגיאוגרפי
כמגדיר זהות. ההיפתחות של ישראל לעולם
והאצת תהליך הגלובליזציה שלה בשנות השמו
–
נים והתשעים, הפכו אותה לדומה ולמקושרת
יותר למדינות אחרות והפחיתו מייחודיותה התר
–
בותית. אם הזהות הישראלית הישנה התאפיינה
בכך שהייתה זהות קולקטיבית, כיום לא ניתן
לאפיין זהות ישראלית אחת אלא ריבוי זהויות
כחלק מחברה רב תרבותית.
ڄȉ ˙ÂÒÈÙ˙· ˙¯ÂÓ˙
ÍÂÈÁ‰ ÏÚ Ô‰È˙ÂÚÙ˘‰Â
על פי הגישה החינוכית
המסורתית, המבוססת על
עקרונות הגישה הפוזיטיביס
–
טית, עולם הדעת הינו ברור
ומוגדר וקיומו מהווה יסוד
לתרבות משותפת לכל המשתייכים אליה. על פי
גישה זו המטרה היא להקנות ליחיד "נכסי צאן
ברות
ִ
ברזל" של התרבות שיסייעו לו בתהליכי הח
שלו. תכנון לימודים ברוח זו מאפשר מתן חינוך
אחיד לכל חלקי האוכלוסייה, מתעלם משונות
ומעוניין בדגם אחד של בוגר המערכת החינוכית.
בתוך אוסף העובדות והידע המוצגים כניטרליים
ללומדים, נמצאים גם החומרים שמהם מורכבת
הזהות התרבותית והלאומית. אם בעבר שירתה
גישה זו צרכים של חברה מגויסת, היום היא
משרתת הגמוניה של קבוצות חברתיות שונות.
ספרי לימוד, בהקשר זה, מהווים בבואה לשינוי
–
ים אידיאולוגיים ומדיניים המתרחשים בחברה,
קיימות בהם הנחות גלויות ומובלעות של האידי
–
אולוגיה התרבותית והחברתית שלפיה הם נכתבו.
אף על פי שספרי לימוד מוצגים ככלים להוראה
של חומר ניטרלי או של ידע לגיטימי, הם מנוצלים
לעיתים קרובות ככלים אידיאולוגיים לקידום
אמונות מסוימות ולמתן לגיטימציה כוללת של
דעות מסוימות וכן לארגון הידע של בתי הספר
המעורבים בתהליך אידיאולוגי המשרת קבוצות או
מעמדות מסוימים בחברה )
Christian
& Apple
1991
-Smith,
.(
כאשר חלים בחברה שינויים אידיאולוגיים
ומדיניים, משוכתבים ספרי הלימוד כך שיענו על
התפיסות והאמונות החדשות. ספרי הלימוד יוצרים
מצג שווא של ידע אובייקטיבי, אך למעשה הם
מהווים בבואה לידע הלגיטימי שהשכבה השלטת
מעוניינת להטמיע בדור לומדיה )זמיר, 5002(.
לפיכך, לצד הגישה המסורתית קמו גישות
חדשות אלטרנטיביות, בעלות רוח ביקורתית,
אשר המשותף להן הוא נטישת תפיסת המציאות
האחת והאובייקטיבית של הפוזיטיביזם, והיפת
–
חות לתפיסות מציאות שונות ולמצבי חוסר ודאות
הנתונים לפרשנות ולדיאלוג. הגישות הביקורתי
–
ות גורסות שיש לבדוק את תפקידו של בית הספר
כסוכן תרבות של המשטר ומצדדות בהפחתת
מעמדם של טקסטים קנוניים, בצמצום הזיקה
בינם לבין תרבות גבוהה ונרטיב לאומי ובהכנס
–
תם להקשר השוואתי ביקורתי. מטרת גישות אלו
בסופו של דבר היא להביא לשינוי המבנה המוס
–
די של החברה ולהשתתפות היחיד בתהליך שינוי
המציאות. על פי גישות אלו יש לטפח את היכו
–
לת האוריינית של הלומד במרחב הנותן לגיטימ
–
ציה לריבוי קולות ולבחירות שונות, ולהעניק לו
מיומנויות של חקירה, איתור מידע ויכולת ביטוי.
רק כך יוכל הלומד לצאת מתוך עולמו אל מרחב
הדעת האנושי ולגלות את האפשרויות השונות
)נווה ויוגב, 2002(.
„ÂÓÈÏ È¯ÙÒ˘ ÈÙ ÏÚ Û‡
Ï˘ ‰‡¯Â‰Ï ÌÈÏÎÎ ÌÈ‚ˆÂÓ
Ú„È Ï˘ ‡ ÈϯËÈ ¯ÓÂÁ
ÌÈ˙ÈÚÏ ÌÈψÂÓ Ì‰ ¨ÈÓÈËÈ‚Ï
ÌÈÈ‚ÂχȄȇ ÌÈÏÎÎ ˙·¯˜
39
