ולציוויו, ולכן קיים עיסוק גם בעניינים אלה.
בקריאת סיפור משה רבנו בשני העיבודים,
שריג מביאה את האגדה "משה הרועה" )עמ' 24(
וממנה היא מדלגת ל"משה ואהרון לפני פרעה".
לעומתה, אליצור כותבת את "משה הרועה" )עמ'
92(, עוסקת במעמד הסנה, היא מביאה את השיח
של הקב"ה עם משה ודבר שליחותו, שובו של
משה מצרימה, סיפור המטה שבידו ורק אז היא
מגיעה לסיפור "משה ואהרון בארמון פרעה" )עמ'
43(. ממצאים אלה תואמים את דברי ברוך
)9791(, המציינת כי יצירתה הספרותית של אלי
–
צור הקשורה במסורת היהודית, עיקרה הקניית
ידע והסברים למצוות ולמנהגים, תוך הבאת
הקורא לאהבת המסורת וציות לחוקי הדת.
לאור השוואה זו ניכר כי שריג בוחרת להשמיט
את דבר ה' וציוויו לא מפני שאין התאמה מבחי
–
נת התוכן לקהל היעד הצעיר,
שהרי גיל קהל היעד של אליצור
רך גם הוא, אלא מפאת המסרים
המועברים בו אודות ציות לאל,
קיום מצוות ומחויבות.
ייתכן, כי דווקא ביודעה שקהל
קוראיה משתייך לציבור שאינו
שומר תורה ומצוות, שריג מנטרלת את ענייני
חוקים וקיום מצוות. היא בוחרת לספר את סיפו
–
רי התנ"ך אשר יש בהם זיקה למסורת, למיתוסים
ולהיסטוריה של העם היהודי, על אף שהיא סוטה
בכך מן המטרה המקורית שלשמה נכתב המדרש,
בבחינת "להוציא את הגרעין מן הפרי".
גם הטפת מוסר והעברת מסרים ערכיים או
חינוכיים בגלוי, אינם מופיעים כלל בעיבודיה של
תקוה שריג. הם נשמטים אף בשעה שהמסר
מופיע במקור דוגמת הסיפור "המוכר והקונה"
)עמ' 58( בו המדרש מבהיר בתחילתו כי הוא
"משל לאדם..." ובסיומו מופיע הנמשל "כך היו
ישראל במצרים". נראה כי מטרתה היא לספר על
עברו של העם, לחזק אצל קהל השומעים את
ההבנה ואת האמונה ביהדות בכלל ובקב"ה, אשר
ידו היא המכוונת, בפרט כיאה לסיפורים דתיים,
המסופרים על ידי אנשים מאמינים. רצונה של
המחברת הוא לגרום לילדים הרכים את אותה
הנאה שבשמיעת סיפורים, נקיים ממסקנות מוס
–
ריות ישירות, הטפת לקחים או מוסר השכל.
יחד עם זאת הקורא בעיבודיה של שריג ימצא
שנכתבו מתוך אמונה עמוקה בה'. הקדוש ברוך
הוא, בשמו זה, בדרך כלל בהעתקה מן המקור,
מופיע באופן תדיר בסיפורים. כך בסיפור
"לבושם של בני ישראל במדבר" )עמ' 94( בו
"אמר הקדוש ברוך הוא למלאכים" ועוד. גם
בסיפור "אבא-יודן הצדיק" )עמ' 88( היא
בוחרת להשתמש בשם 'אלוהים' )כינוי נוסף(
במשפט: "אבא-יודן, אלוהים ימלא חסרונך",
שוב בהתאמה למקור.
שימושים אלה תואמים את ה"אני מאמין" של
שריג העולה בתשובתה ללאה שניר )6891( בדבר
היחס למציאות אלוהים:
"הכרח הוא, לדעתי, להתייחס לכל ספרות
רליגיוזית מתוך נקודת מוצא, שמחברי כל היצי
–
רות האלה האמינו אמונה עמוקה באלוקים, ורובן
נוצרו על מנת לחנך את הנזקק להן לאמונה...
הוצאת מציאות האל מהן היא מעשה של הוצאת
העיקר, הוצאת הנשמה".
השמטת תימות של סבל, חולשה ומוות: שריג
משמיטה באופן שיטתי נושאים של סבל, קשיים
וחולשות, הן כאלה המזדמנים במסגרת הסיפורים
והן כאלה הנובעים ממעגל החיים, כדוגמת הסיפור
"אברהם לועג לפסלי אביו" )עמ' 22( בו משתמשת
שריג בתואר "ענייה" לעומת התואר "אלמנה",
המופיע במקור בבראשית רבה )ל"ח, י"ג(, המסמל
אובדן וחולשה.
הבחירה להימנע משימוש בתואר "אלמנה"
נובע ככל הנראה מהתרחקותה של שריג מהעיסוק
במוות, אותו היא מצמצמת עד כמה שניתן, שלא
לומר מתעלמת ממנו, כפי שניתן לראות בסיפור
"אנשי סדום הרשעים" )עמ' 72(.
במדרש )פדר"א, ל"ה( נכתב "הוציאו אותה
להישרף... ועלתה צעקתה לפני כסא הכבוד",
ואילו שריג כתבה "הוציאו את פלוטית בת לוט
ורצו להרגה" ודי לה בזה. גם בעיבודה לסיפור
"יבוא אלוהים ויציל אותך" )עמ' 42( מתחמקת
שריג מן העיסוק בסבל ובמוות. במדרש )בראשית
רבה ל"ח( נמרוד מבקש מאברהם להשתחוות
לאש, למים ולרוח. משמסרב אברהם לעשות זאת,
מחליט נמרוד להשליך אותו אל האש ולראות אם
הקב"ה אכן יעזור לו והוא לא יישרף. תקווה
שריג, בעיבודה למדרש זה, משתמשת בשלוש
נקודות ]...[, אשר לפניהן דבריו של נמרוד: "הרי
–
ני משליך אותך לתוכו יבוא אלוהים שאתה משת
–
חווה לו ויציל אותך... מיד ירד הקב"ה והציל את
אברהם מתוך האש".
‰È„·ÈÚ· ‡¯Â˜‰ ˙‡Ê ÌÚ „ÁÈ
ÍÂ˙Ó Â·˙΢ ‡ˆÓÈ ‚ȯ˘ Ï˘
˘Â„˜‰ Æ߉· ‰˜ÂÓÚ ‰ÂÓ‡
‰Ê ÂÓ˘· ¨‡Â‰ ͯ·
79
