המעיין בעיבוד של אליצור ימצא כי גם היא
מוסיפה פרטים ממדרשים אחרים המופיעים אצל
חז"ל, אך מטרתה שונה. אם מטרתה של שריג
במיזוג מדרשים הוא ליצור סיפור מעניין, שלם
והרמוני סביב נושא, אזי בשונה ממנה, מטרתה
של אליצור היא להיצמד לנושא מסוים, להעמיק
בו, לפרשו ולבנות את הדמויות רק מתוך התוכן
שחז"ל מעמידים לפניה, על פרטיו ופרשנויותיו.
בעיבודה "שפרה ופועה המיילדות העבריות"
)12(, המבוסס על שמות רבה י"ג, אליצור בונה
את דמותן של המיילדות על פי מדרש אחר המו
–
פיע בשמות רבה ט"ו כדי להשלים את דמותן
החיובית. יתרה מזאת, היא אף מביאה את פירושו
של רש"י בנושא, כיוון שהוא נפוץ, מוכר ומספק
לילד הסבר בהיר המציג תמונה מוחשית ורלוונ
–
טית לעולמו הקרוב, אף על פי
שאינו חלק ממדרשם של חז"ל
כלל ואף נכתב כעבור שנים רבות.
שינויים באופן סיום הסיפור:
בספרות לילדים, במיוחד לצעירים
שבהם, רווחת הדעה שיש לסיים
את הסיפור ב"סוף טוב", באופטימיות, כדי לא
לגרום להם פחדים או צער. הסיום הטוב מחזק את
ביטחונו של הילד ונותן לו כוח נפשי לשמוע
עלילות קשות ופגעים, ביודעו שהסוף הטוב לבוא
)חובב, תשס"א(.
כנראה מהסיבות הללו שינתה תקוה שריג את
סיומו של הסיפור על "נחום איש גמזו" )עמ' 87(
מזה המקורי. במדרש חז"ל )בבלי תענית, כ"א,
ע"א( מסופר על "נחום איש גמזו" שנשלח לקיסר
להביא לו דורון מאנשי ארץ ישראל. בעלי הפונ
–
דק שבו לן החליפו את האבנים הטובות שבארגז
ומילאוהו בעפר. בדרכו חזרה בחר נחום איש גמזו
ללון באותו פונדק, שאלו אותו "מה הבאת עמך
שעשו לך כבוד גדול כל כך, אמר להם: מה
שנטלתי מכאן הבאתי לשם". החריבו בעלי הפונ
–
דק את ביתם, הביאו את עפרו למלך ואמרו:
"אותו עפר שניתן לך משלנו היה". בדקו אנשי
המלך ולא מצאו כך "והרגום".
תקוה שריג מביאה אגדה זו בספרה, אולם כדי
לרכך את הסיום הקשה היא כותבת "העניש אותם
המלך עונש קשה", ואינה מזכירה מוות כלל,
והסיבות לכך הובאו בהרחבה לעיל.
דוגמה נוספת אביא מהסיפור הקצר על "הרוח"
)עמ' 8( בו משנה שריג את הסיום. סיפורה מורכב
משני מדרשים, שנקודת החיבור ביניהם היא רוח.
האחד עוסק ב"רוח הזה, בשעה שהוא יוצא לעו
–
לם, הוא מבקש להחריב את העולם, והקב"ה
מרשלו בהרים ומשברו בגבעות ואומר לו היזהר
שלא תזיק לבריותי" )בראשית רבה כ"ד(, ואילו
השני עוסק בחשיבות הרוח בחייו של אדם, "הרי
שעמלת, וחרשת וזרעת, וניכשת... אם אין הקב"ה
מוציא לך מעט רוח שתזרה..." )פסיקתא, ילקוט
שמעוני, אמור(. מלבד החיבור שעושה שריג על
ם, יש כאן סטייה מן המקור בו
ִ
ידי מילית התנאי א
מסיים הכתוב "אם אין הקב"ה מוציא לך מעט רוח
שתזרה מהיכן אותו האיש חי?" לעומת הסיפור בו
היא כותבת "אם אין לך רוח טובה שתזרה את
המוץ, מה יהיה על החיטה?".
נראה כי שריג מנסה להתחמק משאלות קיומי
–
ות כגון יחסיהם ותלותם של הנבראים בבוראם,
ולכן בחרה לסיים בדרך זו, המסתכמת ביחסי
הטבע. ניתן לשער שמפאת גילם הצעיר של קור
–
איה היא בוחרת לרכך את הסיומות ולהימנע
מעיון בנושאים הנוגעים בהשקפת עולם, עובדה
העולה בקנה אחד עם הממצאים שהובאו עד כה.
84
‚ȯ˘ ‰Â˜˙ Ï˘ ‰„ÂÁÈÈ
Í¢˙‰ ÔÈ·˘ ˜„‰ Á˙Ó·
‡¯˜Ó‰ ÔÂ˘Ï ÔÈ· ¨˘¯„ÓÏ
ÌÈÓÎÁ Ï˘ Ì¢ÏÏ
